ספוילר מחליף כתובת

ספוילר מחליף כתובת

מהיום אני ב:

http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=638744

CU there

קחי אותי לגיהינום 2009 Drag Me To Hell

סרטו החדש של סם ריימי "קחי אותי לקבר", הוא נצר למסורת ארוכה של פארודיות מקבריות שמהלכות על חבל דק בין שתי תגובות לא רצוניות – צחוק מחד ובהלה מאידך. חלק מהסרטים הללו נראים כמו קומדיות לכל דבר שבחרו לעסוק בנושאים על טבעיים (ע"ע "ביטלג'וס" או "המוות נאה לה"), וחלק אחר, אליו משתייך גם סרט זה, הם סרטי אימה לכל דבר, שעל ידי הגזמות קלות, גלישות עדינות לאבסורד, ומודעות עצמית מופגנת רומזים לצופה כי הבמאי לא לחלוטין רציני. חלק גדול מהעולם מכיר את ריימי בעיקר כבמאי של סרטי "ספיידרמן", אבל עבור חובבי סרטי אימה ריימי היה ויישאר אחד מרבי האמן של תת הז'אנר המדובר. לא זו בלבד שסרטיו הראשונים של ריימי היו משוייכים לסוגת קומדיית האימה, תחת ידיו היא אף קיבלה טיפול מסור ואוהב במיוחד. שלשיית סרטי "Evil Dead" האלמותית, בה ריימי הוכיח כי אין גבול להומור השחור, וכי מלבד דם מסוגל גוף האדם לייצר כל מיני נוזלים, זכורה כאחד מרגעי השיא של הז'אנר.


"קחי אותי לגיהינום" שווק כחזרה של ריימי למכורתו, כסרט שבמאי הוליוודי שהתמסחר (אם כי שמר על איכות גבוהה) עושה בשביל הנשמה. את התסריט כתב ריימי בעצמו בשיתוף פעולה עם אחיו איוון. גיבורת הסרט היא פקידת הלוואות בשם כריסטין (אליסון לוהמן), שכחלק מעבודתה מסרבת לתת הלוואה לאישה מבוגרת בשם גברת גאנוש, שנשארת כתוצאה מכך מחוסרת בית. לאחר סיום יום העבודה אורבת לה הלקוחה הלא מרוצה במגרש החניה ולאחר התכתשות קצרה מטילה עליה קללה. הקללה גורמת למגוון תופעות לוואי לא נעימות ביניהן הופעתו של זבוב טורדני שחודר לכל חרך אפשרי בפניה של כריסטין, הופעתם של קולות משונים וחזקים של אינסטלציה קלוקלת, וחזיונות ביעותים בהם מותקפת הגיבורה על ידי גברת גאנוש המגעילה. על מנת להיפטר מהקללה המציקה פונה הגיבורה לחוזה עתידות, שמפנה אותה בתורו למדיום מקצועית. שאיפת חייה של המדיום הספציפית הזו היא להשמיד את הדמון שהקללה שהוטלה על כריסטין העירה, והיא שמחה לשתף פעולה עם כריסטין על מנת להיפטר מהאיום השטני, ולמנוע מכריסטין להיגרר למעמקי הגיהינום. בזמן שחלקו של הסרט מתנהג כמו סרטי אימה סטנדרטיים, מידי פעם צצות הבלחות של הגזמה: בסצנת הפתיחה נפתחת הרצפה על מנת לאפשר לאחת הדמויות להגרר ללהבות הגיהינום שנמצאות מתחת; סצנות המפגש עם גברת גאנוש, בין אם במציאות או בהזיה, הופכות דרך קבע להתאבקות מגושמת בה גאנוש, המצויידת בשיניים תותבות אימתניות, מנסה לאכול את לוהמן ויורקת עליה מיני מיצי קיבה משונים בדרך; ועצתו של חוזה העתיד לגיבורה, להקריב חיה קטנה על מנת לפייס את הדמון שרודף אותה, מובילה לרגעים מביכים במיוחד בינה לבין החתול שלה. גם המוסיקה המגושמת והרועשת ערוכה בצורה שמדגישה את היותה שותפה להפחדות החוזרות ונישנות, במקום לשתף אתן פעולה להגברת האפקט.

למרות שהטון ההיסטרי של הסרט לא מאפשר לו להיות באמת מפחיד, הקצב המהיר וההומור שלו יוצרים תחושה של רכבת שדים קולנועית בה דימויים רועשים ומאיימים מופיעים בזה אחר זה על המסך מבלי לאפשר לצופה לייצב את לחץ הדם שלו. המשחק של לוהמן, שמעוצבת כילדה שמנה לשעבר שהדימוי העצמי הנמוך שלה מוביל אותה להתנהגותה האנוכית, מצויין, והיא משתלטת על התפקיד הראשי בקלילות מרשימה ובכריזמטיות, ולורנה רייבר, שמשחקת את הגברת גאנוש הזדונית, פשוט יוצאת מן הכלל. הדינמיקה בין שתי השחקניות, והיריבות שנוצרת בין הדמויות שלהן, מכילה את רוב המתח הקומי של הסרט, והסצנות הטובות ביותר הן אלו בהן שתיהן משתתפות. גם המשרד של לוהמן עשוי במיומנות, וריימי מצליח לייצר בזרזיזות וביעילות מערכות יחסים עגולות ומעניינות בין לוהמן לבין הבוס שלה ובינה לבין המתחרה שלה על קידום עתידי.
אולי זה קצת קטנוני מצידי לשפוט סרט שהוא בבירור שעשוע סגנוני גרידה, והפוגה עבור ריימי מהאחריות שבטיפול במיתוס קלאסי כמו ספיידרמן (דמות קומיקס אותה ריימי העריץ מילדות), מבחינת הגיון תסריטאי, אבל לכל אורך הדרך הרגשתי כי הגורל האכזר של הגיבורה לא מגיע לה, וכי הסירוב שלה לתת הלוואה לגברת גאנוש היה מוצדק לחלוטין. גאנוש, שמעוצבת כמפלצת מגעילה ודוחה, לא זכתה לאף שביב של סימפטיה מכיווני למרות שהרחמים עליה היו אמורים להיות הטריגר שהופך את ההתרחשות להגיונית. (ספוילרים) לקראת סופו מצליח הסרט להפתיע בתפנית נחמדה בה מוצאת לוהמן דרך להעביר את הקללה הלאה, ובאחת הסצנות הטובות בסרט היא מנסה להחליט למי מבין האנשים הסובבים אותה מגיע הגורל האכזר אותו יש לה את הכוח להפיל עליו. הטוויסט הלא צפוי הופך את המערכה האחרונה לאנרגטית וסוחפת. אבל בכל זאת קשה להתחמק מהתחושה המתסכלת כי הנחת היסוד של הסרט לא לגמרי עובדת.
בסופו של דבר ההסרט מפצה על חוסר המיקוד של הסיפור בהופעות המעולות, בצחוקים שלא נגמרים, ובוירטואוזיות בה ריימי מתזמן את הציפיות של הצופה. לכל אורך הסרט ריימי לוקח מוסכמות של הז'אנר צעד אחד רחוק יותר ממה שמקובל, ומצליח להפתיע. אני מניח שקיימת בי אכזבה מסויימת על כך שריימי לא ניצל את מעמדו בהוליווד על מנת לייצר סרט כבד משקל קצת יותר, אבל התחושה הנוצרת היא שהוא לא ממש רצה, ועל ידי ההתמכרות שלו לז'אנר ממנו הוא מגיע הוא יצר סרט אימה כיפי, מבדר, ולרגעים מבריק.

2003 House of 1000 Corpses

בזמן ש "H2", ההמשכון של רוב זומבי לאתחול "Halloween" שלו מ 2007, הופך לשיחת היום בכל אתר סרטי אימה שמכבד את עצמו, נזכרתי שאני חייב לעצמי צפיה בסרט הביכורים של זומבי מ 2003. אבל כמו שקורה הרבה פעמים כשמפתחים ציפיות ופעמים רבות אפילו יותר כשרואים את הסיקוול אחרי שרואים את סרט המקור (את "Devils Rejects" ראיתי כשהוא יצא ואהבתי) "House of 1000 Corpses" אכזב אותי.

כבר ב "Rejects" הבנתי שהאספקטים של ז'אנר האימה אליהם זומבי נמשך הם בעיקר העיצוב, התפאורה, עיצוב התלבושות והאיפור. כיאה לרוקר לשעבר, שלהקתו (White Zombie) היתה נצר למסורת גלאם אותה התחילו אמני תחפושות דוגמת אליס קופר ואוזי אוסבורן, זומבי אוהב להלביש ולאפר את הגיבורים שלו בצורה קאמפית ומוגזמת ולמקם אותם בתוך תפאורות מלאות בובות, גופות, מכשירי עינויים וכו'. אבל בעוד הסיקוול נתן תמורה לאגרה והוכיח שהחיצוניות המעוותת של הדמויות משקפת נאמנה את עולמם הפנימי המזוויע על ידי אחת מסצנות ההתעללות המעיקות שנראו על המסך, ב "House" הצופה לא מקבל כלום.

העלילה עוקבת אחר רביעיית צעירים שחוצה את דרום ארה"ב בחיפוש אחר אטרקציות שונות ומשונות עבור ספר אותו הם כותבים. לאחר שמכוניתם נתקעת ליד מקום מותו של רוצח מן העבר הם מוצאים מחסה מן הגשם אצל משפחה גדולה ומוזרה המורכבת מרוצחים פסיכופטיים שמתעללים בהם והורגים אותם בצורות שונות. על פניו זה נשמע מבטיח.

אז זהו שלא ממש. במקום לייצר מתח, להפתיע את הצופה ולנסות לסחוף אותו לתוך הסיפור, מביים זומבי את הסרט כמו וידאוקליפ ארוך. הסרט רצוף הבזקים של רגעי מפתח מסרטי אימה ישנים, שינויים פתאומיים בצבעוניות המסך ובתאורה וצילומים של בני המשפחה הלא שגרתית חושפים שיניים למצלמה ועושים פרצופים מפחידים. זומבי משוכנע משום מה שלשמוע את הדמויות ההזויות האלו מקשקשות במבטא דרומי וצועקות איומים זה מעניין או מעורר, והתחושה היא כי הוא מנסה לגרום לצופה לאהוד אותן ולהעריץ אותן. אבל עם כל הרצון הטוב לא הייתי מסוגל לכבד את הגיבורים הללו בחיבה אותה רחשתי לגיבוריו המגעילים של ג'ון ווטרס ב "פינק פלמינגוס", למשפחת הפסיכים הרצחניים ב "Texas Chainsaw Massacre" או אפילו לאותן דמויות עצמן בסרט המשך. הסרט לא טורח להסביר מדוע הם כפי שהם, אינו מתעסק (כמו הסיקוול) ביחסים בין בני המשפחה, ומלבד הפוטוגניות שלהם והטעם המקורי בלבוש הם חסרי עניין לחלוטין.

דווקא ברגעים המעטים שקורים מחוץ למסדרונות ולחדרים האפלים בהם מתרחשים רוב האירועים בסרט מוכיח זומבי כי הוא יודע גם לייצר סצנות יפות. כל הרגעים בסרט שעוסקים בחיפושי המשטרה אחר הצעירים הנעדרים, שמגיעים לשיאם בקרב בין השוטרים לרוצחים, עשוים מצוין, ומשתמשים בהילוך איטי ובפסקול בדיוק שלא היה מבייש גם את סקורסזה או את טרנטינו. רגעים כאלו בדיוק הם הסיבה ש "Rejects" התעלה על הסרט הזה.

למרות הביקורות הקטלניות הסרט מצא קהל נאמן בין המכורים לסרטי אימה שקנו את מה שזומבי מכר להם. אין ספק שהסרט יכול להראות טוב על מסך הטלווזיה מעל ראשו של המוכר בספריית הוידאו, או כמשהו מגניב להקרין על הקיר במסיבה, אבל לשבת ולצפות בו מההתחלה עד הסוף זה לא תענוג גדול.

שאלת ה 35 ש"ח - מדור חדש בספוילר

כשעלה במוחי הרעיון לחבר את הבלוג שלי למציאות הקולנועית בארץ על ידי מדור שבועי הפותר את השאלה – "לאיזה מהסרטים המקרינים על המסכים בארץ אתרום השבוע את שלושים וחמשת השקלים אותם הרווחתי בזיעת אפי?" דמיינתי התלבטויות מסובכות, שיקולים לכאן ולכאן ופולמוס ערני בין צדדים מנוגדים באופיי שכל אחד מהם מעדיף ז'אנר אחר. למזלי בשבוע הראשון בו מופיע המדור בספוילר מדלג בקלילות סרט האימה החדש של סם ריימי מעל כל המתחרים ומספק את התשובה לשאלה.

אין מה לעשות, עם מר ריימי אני לא מתווכח. בין אם הוא נשכר על ידי שועי הוליווד לביים סרטי קיץ מתוקצבים ("ספיידרמן"), ובין אם הוא מייצר סרטי בי מטורפים ("Evil Dead"), ריימי מספק בידור ברמה הגבוה ביותר. לפי הראיון הזה שהופיע בניו יורק טיימס נראה כי ריימי עשה את " קחי אותי לגיהינום " בשביל הנשמה, וגייס את מלא הניסיון והכישרון שלו על מנת למתוח את עצבי הצופים כמיטב יכולתו.

אבל מתוך התחשבות בנשים בהריון ובקוראים הסובלים מבעיות לחץ דם החלטתי לנסות למצוא אלטרנטיבה וגיליתי עוד כמה אופציות. ניקולאס קייג' מוצא בסרט מסקרן למדי בשם "הנבואה" מסמך בן חמישים שנה המנבא במדויק אסונות לפני התרחשותם, ומתפלא לגלות שאף אחד לא מאמין לו כשהוא מנסה למנוע אותם. האם תחת ידיו של אלכס פרוייאס ("אני, רובוט") יהפוך הרעיון הזה לסרט איכותי או לרצף מרדפים סתמי? אין לדעת.

קארלוס קוארון, אחיו של הבמאי אלפונסו, שהתפרסם כתסריטאי של "ואת אימא שלך גם" שבויים על ידי אחיו, מביים סרט ראשון בשם "רודו וקורסי", בו מככב המאהב הלטיני הנוכחי גאל גרסייה בראנל ("דרום אמריקה באופנוע"). משום מה העובדה שהסרט מתאר יחסים מורכבים בין שני אחים שמשחקים בקבוצות כדורגל יריבות לא מפתיעה אותי. הזוית האישית יכולה בהחלט להפוך את הסרט למעניין.

עוד סרט מסקרן הוא "סרוגייט" הישראלי, שזכה ליחסי ציבור חינם בשבוע שעבר כשקן לואץ', שמסתבר שהוא די אידיוט (אני מעריץ אותו והכל אבל אני מעריץ גם את ווגנר), גינה את החלטת פסטיבל אדינבורו לקבל כסף משגרירות ישראל על מנת שהבמאית טלי שחם תוכל להגיע להקרנה. לא בדיוק הדרך הכי יעילה לעודד את חופש הביטוי בעולם. בכל מקרה הנושא של הסרט, העוסק בגבר מופנם המקבל הדרכה מינית מסרוגייט, נשמע מעניין. בהחלט אפשרי לקפוץ לסינמטק תל אביב לראות במה מדובר.

גם באגף ההקרנות המיוחדות לא חסרות אופציות השבוע. מעריצי "מועדון קרב" ישמחו לגלות כי אדפטציה חדשה לספר אחר של צ'אק פלניוק מוקרנת השבוע בסינמטק תל אביב, ושאנג'ליקה יוסטון מככבת בה. גיבור הסרט "חנק", שמנסה להיגמל מסקס, מסגל לעצמו את מנהג המגונה להיחנק בכוונה במהלך ארוחות במסעדות יוקרה על מנת לקבל תשומת לב, עזרה, ובסופו של דבר, כסף, מהסועדים סביבו. כבר במשפט הזה אפשר למצוא כמה וכמה דברים שמזכירים מאוד את "מועדון קרב". אם הייתי מוצא שלושים וחמישה ₪ על המדרכה אחרי ההקרנה של "קחי אותי לגיהינום", זהו מן הסתם הסרט בו הייתי משקיע אותם.

ואופציה נחמדה אחת לסיום הוא קלאסיקה ישראלית קצת מוזנחת בהזדמנות נדירה על המסך הגדול. "אלדורדו", סרטו הראשון והמצוין של מנחם גולן משנת 1963 מקרין בסינמטק ביום ראשון ב 1800. חיים טופול, גילה אלמגור ושייקה אופיר מככבים בפילם נואר ישראלי אורגינל העוסק במועדון הלילה אלדורדו, בו נפגשים בכירי עולם הפשע של יפו.

נס במילנו 1951 Miracolo a Milano

לא קשה להבין למה "נס במילאנו" של ויטוריו דה סיקה זכה בדקל הזהב בשנת 51. התנופה הויזואלית בה הוא עשוי, המוסיקה המרוממת, המסרים הסוציאליסטיים וההומניסטיים, והאפקטים המיוחדים הופכים אותו לחוויה סוחפת גם היום. אבל למרות האהדה המובנת שאני חש כלפי הפקה מרשימה כל כך, קשה לי להתחבר למשלים שמאלניים מסוג זה. אווירת הקרנבל של הסרט לא תואמת את המסרים הקשים שלו, והתחושה הנוצרת היא שדה סיקה לא תפר את התסריט שלו עד הסוף, והעדיף ברוב המקרים לכתוב את מה שנראה טוב על המסך במקום את הדבר הנכון.

עלילת הסרט הברכטיאנית מגוללת את סיפורו של טוטו, שנמצא על ידי אימו החורגת כתינוק בין הכרובים בחצר, ונשלח לבית היתומים בגיל צעיר לאחר מותה. לאחר שטוטו יוצא אל העולם כגבר צעיר, הוא מצטרף לקבוצת חסרי בית שמקימים שכונת פחונים מחוץ למילנו, ושרים יחדיו המנון בו הם מתגאים בכך שהם מסתפקים במועט. כשמובי המליונר מגיע לקנות את האדמה עליה שוכנת הקהילה הוא מוותר במהרה מכיוון שהוא מבין כי לא בקלות יעזבו תושבי המקום את הבקתות העלובות שלהם. אבל התמונה משתנה כשחבר קצת פחות נאמן בקבוצה מודיע למובי כי האדמה עליה השכונה יושבת שופעת נפט (שבסרט הזה הוא שקוף ולא שחור), ומובי חוזר חמוש בצבא שוטרים להראות לתושבים מי הבוס. הנס מתרחש כשטוטו, בעזרת רוח אמו הטובה, מקבל יכולות על ומגרש את השוטרים רק על מנת לגלות כי חבריו לקהילה לא מסתפקים במועט כל כך כשהם ניצבים מול אפשרויות אינסופיות.

הסרט רצוף סצנות קטנות ומחממות לב מחד ורגעים ויזואליים עוצרי נשימה מאידך שמשלבים את המציאות הקשה עם דמיון ואגדה. אנשים עפים באוויר, סילוני נפט פורצים מהאדמה ומתלקחים, קרני שמש יוצרות עיגולים של אור בהם מצטופפים העניים הקופאים, מלאכים פורצים מן השמיים, רימונים יוצרים שכבה עבה של עשן מעליה נתלה טוטו המסכן. מלבד טוטו, בת זוגו ואמו, קשה להבדיל בין תושבי המושבה (שחלקם, בהתאם למסורת הניאו ריאליזם, מגולמים על ידי שחקנים לא מקצועיים ) והקיום שלהם כקבוצה הוא זה שמקבל דגש. חלק מהזמן זה יוצר תחושה קצת מעצבנת של המוני אנשים שרצים וצועקים, אבל חלק מהזמן זה עובד. אין ספק שדה סיקה הוא רב אמן של בימוי המונים. טוטו עצמו ובת זוגו מעוצבים כמיזוג בין קדושים למפגרים, בסגנון פיטר סלרס ב "להיות שם". החיוך הנרגש לא יורד מפניהם לרגע.

השאלה הנשאלת היא מדוע דה סיקה מוצא לנכון לביים סרט המתאר דיכוי על רקע מעמדי עם כל כך הרבה שמחת חיים ואושר. בסופו של הסרט (ספוילר כמובן) נאלצים תושבי המושבה לעזוב את בתיהם ונאסרים, וכשטוטו מפעיל את יכולותיו הקסומות התוצאה היא שכולם עפים על מטאטאים אל עבר השמיים, מה שנראה לי לפחות כמקבילה קולנועית לעליה לשמיים. הם עפים אל על כשברקע מתנגנת מוסיקת וודוויל עליזה. מה המשמעות של זה? שאין לעניים מקום על פני האדמה? שהעניים הם קדושים מעונים? אם כך אז מדוע החיוך והעליצות?

אני מניח שליצור משלים בעלי מסרים חברתיים נראה לדה סיקה כדבר טבעי ונכון באותה התקופה, אבל לי השימוש שלו בעולם פנטסטי על מנת להעביר את מסריו נראה קצת מפוקפק. כסיפור אגדה קשה להנות ממנו כי הוא מרגיש מגויס, דבר שבהכרח הופך את התמימות הכובשת שלו למאולצת. כסיפור ריאליסטי על הקשיים בהם נתקלים בני המעמדות הנמוכים (כמו שדה סיקה עצמו יצר עם "גובי האופניים") הוא לא עובד כי הסרט כולו קריקטוריסטי ומסוגנן. מה שנותר הוא רצף תמונות פנטסטיות, שמצליחות להיות מושכות ויפות כשלעצמן, ובהחלט מבוימות בלהט מדבק, אבל בסופו של דבר אינן מתחברות לכדי יצירה קוהרנטית.

גלנגרי גלן רוס 1992 Glengarry Glen Ross

קשה לי להאמין שאנשי מכירות באמת מתכנסים בערבים על מנת לצפות בצוותא ב "גלנגרי גלן רוס", כמו שעושים ג'ובאני ריביסי וחבריו בסרט "חדר לחץ". הדיאלוגים המופיעים בסרט אמנם ראויים לשינון ודקלום, וכמות הגסויות המופיעה בהם לא היתה מביישת גם את ספייק לי או את קוונטין טרנטינו (138 פאק ו 50 שיט לפי IMDB), אבל הסרט מציג את משרד המכירות בו הוא מתרחש כגיהינום עלי אדמות, ואת הסוכנים עצמם כחבורת נחשים ארסיים.

המחזה של דיויד מאמט עליו מבוסס הסרט עלה על במות לונדון כבר ב 1983 אבל עברו תשע שנים עד שהתסריט שנכתב לפיו מצא את המפיק שהסכים לקחת סיכון עם חומרים כל כך לא מסחריים. בסופו של דבר כשניגש הבמאי ג'יימס פולי לצילומים היה זה בעקבות הסכמת חלק גדול מהקאסט, שכלל את אל פאצ'ינו, ג'ק למון, אד האריס, אלן ארקין, קווין ספייסי ואלק בולדווין, לעבוד תמורת משכורת מופחתת, דבר שלא מנע משחקנים ידועי שם כמו רוברט דה נירו או ריצ'רד גיר להביע עניין בתפקידים. כולם רצו לגלגל על שפתיהם את הטקסט של מאמט, שכבר אז היה נחשב למופתי.

כצפוי הסרט כשל בקופות. פולי אמנם העביר את הסיפור למסך בטעם טוב, מבלי לפגוע באינטימיות שלו ובאפקט הקלאוסטרופובי שהוא יוצר, אבל לא ניתן להכחיש כי יש באדפטציה שלו משהו מאוד לא קולנועי. הסרט, כמו המחזה, מדבר בשפה תיאטרלית, תוך שימוש נרחב בסאבטקסט ונוקט בגישה לפיה תפקיד המילה כנשאית של אינפורמציה עלילתית משני לתפקידה כמאפיינת של הדמות ההוגה אותה וככלי העבודה של השחקן.

בתחילת הסרט מודיע בכיר במשרד מכירת מקרקעין (בולדווין) כי רק שניים מבין כלל העובדים במשרד עומדים להמשיך להיות מועסקים בו לאחר תהליך סינון תחרותי. כל אחד מהסוכנים מקבל שני "לידים" המכילים את פרטיהם של קונים פוטנציאלים, אליהם הוא אמור לפנות ולהם הוא אמור למכור קרקע ויהי מה. אחרת – למשרפות. הבעיה היא שהלידים ישנים. לשכנע את האנשים מאחורי השמות לחתום על טופס המכירה הקדוש זו משימה בלתי אפשרית. אין זה מפתיע כי במהלך הלילה נשדדים הלידים הטובים מהמשרד, והשאלה הנשאלת היא מי מבין הסוכנים אחראי לפשע.

מטבעם אנשי מכירות הם אנשים פטפטנים. כשאנשים כאלה נלחצים לפינה הם לא משחררים אלימות או דמעות, הם משחררים שטף דיבור אינסופי. במהלך הסרט הסוכנים משכנעים, מתחננים, מאיימים, מסבירים, נאנחים, משקרים, מדברים עם עצמם, מוכרים. כל אחד מהם פיתח עם השנים סגנון מכירה משלו, והדקלום האינסופי, שמטרתו לעיתים היא אך ורק להמשיך את השיחה בכל מחיר, הפך עבורם לטבע שני.

כיף לפגוש על המסך את האנשים מהם אנחנו מסננים טלפונים כל חיינו. כל אחד נתקל בשלב מסוים בחייו באיש מכירות ממולח שמצליח למכור לו את הדבר האחרון שהוא צריך. היחס אליו הוא תמיד תמהיל של זלזול והערכה, שעשוע ועצבים. וזו בדיוק התגובה שמייצרת חבורת המקצוענים המעונבים בסרט.

אל פאצ'ינו משחק את ריקי רומא, שאינו צריך את הליד כי הוא מסוגל למכור גם לזר שהוא פוגש במסעדה. ג'ק למון משחק את שלי "המכונה" לוין, הדוד הנחמד והלא מזיק שמנסה לשבור תקופה ארוכה ללא מכירה. אלן ארקין הוא הסוכן טוב הלב וחסר הביטחון ואד האריס, בתפקיד לא אופייני בו הוא אינו מסכן וסובל, הוא הקומבינטור שאוהב לקטר. קווין ספייסי מפקח על כולם כמנהל המשרד השנוא שלא מכר מטר מימיו ולא מתבייש לנצל את מעמדו תמורת בצע כסף.

לפי הסיפורים האווירה בזמן הצילומים היתה של סדנת משחק. השחקנים נשארו על הסט גם בזמן שצולמו סצנות בהן הם לא משתתפים על מנת ללמוד מקולגה בעבודה, והטייקים נמשכו לעיתים דקות ארוכות. במהלך הצפיה בסרט קורה דבר שקורה לעיתים במחזות של צ'כוב (שמאמט אוהב כפי שניתן ללמוד מ " ואניה ברחוב 42" שלו). הדיאלוגים, שמכסים כל חלקה טובה של זמן מסך, הופכים לסוג של רעש רקע. מכיוון שחלק גדול מהדברים הנאמרים הם הגיגים שונים, ולעיתים רחוקות אומר מישהו משהו שקשור לעלילת הפשע שמהווה את הבסיס של הסרט, קל לצופה לשכוח את עצמו בעבודת המשחק ופשוט להתענג על ההופעות של השחקנים. קשה לחשוב על סרט בסופו הצופה מכיר את הדמויות טוב יותר מאשר את סוכני המכירות ב "גלנגרי גלן רוס", ודיויד מאמט מצליח ליצור את התחושה הזו מבלי לחשוף כמעט דבר על חייהם.

פרחים שבורים 2005 Broken Flowers

אני מניח שהסיבה היחידה שלקח לי כל כך הרבה זמן להביא את עצמי לצפות בסרטו האחרון של ג'ים ג'רמוש היא הטראומה שפרצופו מכווץ הגבות של ביל מוריי גרם לי בשני סרטים קודמים בהם הוא השתתף בשנים האחרונות - "אבודים בטוקיו" ו "עמוק במים". שלא תבינו אותי לא נכון, אני לגמרי בעד הקאמבאק שווס אנדרסון יזם עם "המירוץ לצמרת של מקס פישר" (קלאסיקה של תרגום שמות), "לקום אתמול בבוקר" הוא אחד הסרטים האהובים עלי, וגם אני כמו כולם גדלתי על "מכסחי השדים". בקיצור, אני קהל היעד. אבל בשני הסרטים הנ"ל הרגשתי שסופיה קופולה וווס אנדרסון מסתמכים יותר מדי על הלקוניות והאדישות של מוריי והתוצאה בשני המקרים היתה החמצה של התפקיד שלו.

מוריי הוא שחקן קומי בבסיס והמעבר שלו לדרמה אינו דבר מובן מאליו בכלל. נהפוך הוא. דווקא בגלל היכולת שלו לומר טקסטים מופרכים בפרצוף קפוא ולהגיב באדישות לסיטואציות מטורפות הוא מבטל אוטומטית כל תגובה רגשית מה שגורם לכך שבקומדיות אינדי כמו "עמוק במים" או בדרמות עגמומיות כמו "אבודים בטוקיו" מוצא את עצמו הצופה תקוע עם שחקן ראשי שאינו מזיז שום שריר בפניו במשך סרט שלם. התוצאה היא, איך לומר, קצת משעממת. אם תזכרו ב "מכסחי השדים" תשימו לב שמוריי הוא זה שהיה מרגיע את הפרטנרים שלו בהערות ציניות ושומר על קול גם נוכח המפלצות המשונות ביותר. הרגעים היחידים בהם הוא השתחרר היו רגעים בהם הוא התנהג בצורה מטורפת, הפוגה קומית שלא נמצאת בשני הסרטים אותם אני משמיץ. אני יודע, הוא מקסים, הוא מצחיק, צריך רק להביט בו וכבר אתה נמס. אבל יש גבול לכריזמה של כל שחקן, ונראה כי קופולה ואנדרסון קצת מתחו את הגבול במקרה של מוריי.
ג'רמוש הולך על חבל דק בכל הנוגע לשימושו בפרצוף המדובר אבל באופן מפתיע, למרות חששותי, מוריי נסבל לחלוטין. אולי זה בגלל שהסרט כולו, שכפי שאני חוויתי אותו מושפע מסרטיו של אקי קאוריסמקי, אינו מסתמך על משחק יותר מדי, לפחות לא בתפקידי הגברים. לא מוריי, לא ידידו המגולם על ידי ג'פרי רייט, ולא הבחור שכנראה אינו בנו אותו הוא פוגש בסוף הסרט, אינם משחקים ממש, אלא יותר מסמנים את תפקידם ומדקלמים את הטקסט. היחידים שאיכשהו מפגינים קצת חיות הם בעלה המעצבן של פראנסיס קונרוי (כריסטופר מקדונלד) ושני האופנוענים חמומי המוח שאחראים לפלסטר שנראה בתמונה.
בסרט מקבל מוריי מכתב מסתורי מאישה שטוענת כי יש לו בן. המכתב גורם לו לצאת למסע בעקבות בנות זוגו מן העבר על מנת לברר מי מהן היא אם בנו, ואם אכן יש לו בן. בניגוד לגברים כל הנשים אותן הוא פוגש בדרך משחקות מצוין ללא יוצאת מן הכלל, והמפגשים עמן הם הרגעים המעניינים ביותר בסרט. שרון סטון, ג'סיקה לאנג, טילדה סווינטון, קלואי סוויני ופרנסס קונרוי הן כולן שחקניות מרשימות ולכל אחת מהן ג'רמוש מצייר בהומור דמות אחרת, עם מוזרויות משלה ומערכת יחסים משלה עם מוריי. דרך המפגשים הללו לומד הצופה להכיר את הגיבור שלו הרבה יותר טוב מאשר דרך ההתנהגות של הגיבור עצמו, ובסופו של הסרט הצופה אוהב אותו בגלל מה שהוא יודע עליו, ולא בגלל הכריזמה של השחקן.
פסי הקול של ג'רמוש הם תמיד מעניינים ובמקרה הזה הוא השתמש בהרחבה בהקלטות של מוסיקאי הג'אז האתיופי המדהים מולאטו אסתטקה, שמוסיפות לאוירה אם כי אינם נראות קשורות כל כך לדמותו של ג'פרי רייט, האדם שנתן לגיבור את הדיסק של מולאטו אותו הוא שומע במערכת של המכונית במשך כל הדרך. יש בשילוב הזה של הפסקול בסרט משהו קצת מאולץ שגורם לי להאמין שג'רמוש נותן להערצה שלו למוסיקה לעוור אותו. זה נחמד לשלב מוסיקה שאוהבים בסרט אבל כשמדובר במוסיקה דיאגטית צריך לחשוב טוב איך משלבים אותה בצורה שלא תפריע וג'רמוש לא ממש עושה את זה. נחמד לראות לשם שינוי את ניו ג'רסי ואת ווסטצ'סטר במקום את קליפורניה או את דרום ארצות הברית. הרבה מהסרט נראה כמו קליפ הפתיחה של הסופרנוס.
סרט חדש של ג'רמוש, שגם בו מופיע מוריי אמור להגיע למסכים באוגוסט. זה הפוסטר.

Los cronocrímenes 2007 Time Crimes

החיים מלאים הפתעות.
כשהתעוררתי ביום ראשון האחרון לא העלתי על דעתי שדווקא השבוע יזמן לי הגורל שני סרטים בהם כלי הנשק המרכזי הוא מספריים, אבל שלושה ימים אחרי שראיתי את "Inside" ורבע שעה אחרי תחילת הצפיה בסרט הספרדי "פשעי זמן", הבנתי כי אכן זה מה שקורה. יכול להיות שהקוסמוס מנסה לשדר לי איזה מסר? אולי אלוהים רומז לי שאני צריך להסתפר?
נאצ'ו ויגלונדו ביים את הסרט הקצר והמשעשע הזה, שנראה קצת כמו פרק של "Flight of the Conchords", לפני שהוא יצר את מותחן המד"ב דל התקציב והאלגנטי "פשעי זמן" שקיבל ביקורות אוהדות ביותר בשנה שעברה. "פשעי זמן" עוקב אחר גבר ספרדי שמנמן שמנסה להציץ לבחורה חמודה אותה הוא רואה מחצר ביתו ומוצא את עצמו בעקבות הנסיון נרדף ביערות על ידי מטורף חמוש במספריים שפניו עטופים בתחבושות. העלילה משנה כיוון כשלגמרי במקרה תופס הגיבור מחסה בתוך מתקן מדעי משונה שמשמש, כפי שהוא מגלה בהמשך, למסע בזמן.

כשאומרים מסע בזמן בדרך כלל עולות בראש תקופות קדומות או עתיד מרוחק אבל במקרה הזה ויגלונדו, שכתב גם את התסריט, מנמיך את הרף ומחזיר את גיבורו שעות ספורות אחורנית בלבד. די מהר מבין הגיבור כי לא זו בלבד שהוא עצמו האדם חובש התחבושות שהתקיף את עצמו עם מספריים, יש גם גרסה שלישית של עצמו שמסתובבת לא רחוק ומבלגנת את העניינים הלאה. הלחץ בו נמצא הגיבור, שעובד קשה כל הסרט על מנת לחזור למסלול הזמן הנורמלי, מתעצם כשהוא הורג בטעות את בת זוגו ונאלץ להבין כיצד הוא משנה את מהלך הזמן על מנת להחזירה לחיים. בחלקו השני של הסרט, כששלושת הגרסאות של הגיבור מסתובבות על המסך, העלילה מתחילה להיות קצת מבלבלת, אבל נדמה כי הגיבור עצמו מצליח לשלוט בעניינים וההנאה לא נפגמת מחוסר היכולת לעקוב. לאורך כל הדרך הסרט מצליח לייצר את התחושה שאפילו אני, עם שלושת היחידות המסכנות שלי במתמטיקה, אצליח להבין מה קרה אם אשב עם דף ועט כמה דקות ואתרכז.

בסופו של דבר מדובר בתרגיל מחשבתי מוסרט לעילה ומלוהק בחוכמה שנראה כמו עבודה של סטודנט מוכשר במיוחד שלא מתיימר להתמודד ברצינות עם דברים כמו דרמה או רגשות, ובחר בז'אנר שיאפשר לו להימנע מהם. מבט על תרגילים דומים מהשנים האחרונות כמו "קיוב" או "המסור", בהם המשחק גובל בהיסטריה צעקנית, יוצר את הרושם כי דווקא החיסרון של ויגלונדו הופך ליתרון, והמשחק המאופק הופך את הסרט לריאליסטי יותר. הגיבור הוא לא צעיר ולא יפה, התגובות שלו לסיטואציה הלא הגיונית הן אמינות, ואת העובדה שהוא מצליח לתפקד בכלל מייחס הצופה לייצר הישרדות מובנה שמתגלה בשעה של מתח קיצוני. הוא מצליח לפעול בהחלטיות אבל ממש לא נראה כאילו הוא נהנה מהתהליך, דבר שמוסיף לסרט פאן הומוריסטי.

לא ברור לאן יובילו השמועות המתרוצצות ברשת לגבי רימייק אמריקאי אותו יביים דיויד קרוננברג. למרות שעל פניו הסרט והבמאי נראים מתאימים אותי אישית השמועות הללו לא מלהיבות מכיוון שהסרט של קרוננברג שהכי דומה ל "פשעי זמן" הוא "אקזיסטנז", אחד החלשים שלו. אני היתי מעדיף שקרוננברג יתרכז בכיוון המדהים אותו בו הוא צעד בשני הסרטים האחרונים שלו. סרט מסע בזמן יכול להיות עבורו סוג של ריגרסיה לאיזורים אותם הוא חקר כבר בעבר.

2008 The Children

הבמאי טום שנקלנד והתסריטאי פול אנדרו וויליאמס עושים לילדים מה שהיצ'קוק עשה לציפורים בסרט האימה הבריטי מ 2008. קשה להחליט מה פחות צפוי, שהעורב ליד החלון יתחיל לנקר לך את הפרצוף או שילד בן ארבע יתנפל עליך וינסה להרוג אותך, אבל לא נורא, יש מקום לכולם.

במהלך חופשת חג המולד נפגשת משפחה יאפית בבית מרוחק מצוידת בחבורת זאטוטים ונערה מתבגרת. הקטן מבין הילדים מתחיל די מהר להשתעל ולבהות בחלל ונראה קצת חיוור ומוזר. תוך עשרים וארבע שעות נדבקים הילדים האחרים מהראשון ומתחילים להתנהג צורה דומה, בתוספת סימפטום חדש, אגרסיביות פסיכוטית שגורמת להם לנסות לרצוח את הוריהם ואחותם לאלתר. לא ברור בדיוק כיצד הוירוס המשונה, שנראה כמו שפעת במבט ראשון, יוצר תגובה כה לא שגרתית, אבל בשלב הזה של הסרט עסוק הצופה בנסיונות נואשים להבין מאיפה הילד הרצחני יצוץ עכשיו, ואינו פנוי לתהיות חסרות שחר לגבי הסיבה להתנהגות המופרעת.

מבין כל סרטי האימה המתעסקים בילדים רצחניים (שסקירה מקיפה שלהם מספק המבקר הזה), הילדים בסרט הזה הזכירו לי במיוחד דווקא את הילדה החמודה מ "ליל המתים החיים" (בתמונה התחתונה), שנתפסת על חם כשהיא אוכלת את הוריה לאחר שהפכה, בהתאם לטרנד שהסרט מתאר, לזומבית. בניגוד לילדים שטניים ומפחידים דוגמת דמיאן ("אות משמיים") או הבלונדינים האריים מ "ילדי התירס", שמשדרים קרירות ואדישות, הילדים בסרט הזה הם רגילים וחמודים, והצופה לומד להכיר אותם לא רע לפני שהם עוברים את השינוי לרעה. ומעבר לזה, גם אחרי שהם משתנים יש להם את היכולת להעמיד פנים שהם ילדים נורמלים ולהשפיע רגשית על ההורים, שרק מחפשים את התירוץ לוותר על התענוג המפוקפק של רצח ילדיהם.

בזמן שההורים מנסים להבין מה קורה, לקרוא לאמבולנס ולעשות עוד כל מני דברים שאנשים בסרטי אימה עושים במקום לקחת את הרגליים ולהתרחק מהסט, הילדים, שנאלצים לשתף פעולה בגלל מגבלת הגודל שלהם, עושים כמיטב יכולתם על מנת ללכוד את ההורים ולרצוח אותם וגם נראים כאילו הם עושים חיים בדרך. בכל הזדמנות מדגיש שנקמן את העובדה שהנשק החזק ביותר של הילדים הוא העובדה שכשהם עומדים ולא זזים הם נורא חמודים, והילדים מצידם לא מתביישים להפעיל סחטנות רגשית ולדבר בקול מסכן וחולה (שמזכיר את הקול שאני היתי עושה כשהיתי מנסה לשכנע את ההורים שלי שאני חולה כדי להבריז מביה"ס) על מנת לגרום להורים להתקרב.

בסופו של דבר מדובר בסרט אימה קטן וחכם שנותן טוויסט עכשווי על רעיון מוכר, ממצה בצורה די מקיפה את האפשרויות המצמררות שהסיטואציה עליו הוא מבוסס מזמנות, ואפילו מצליח להיות מקורי לרגעים. שווה לעקוב אחרי שנקמן ולראות לאיזה קבוצת גיל הוא יטפל בסרט הבא שלו. אני ממליץ על זקנים.

שתי אהבות 2008 Two Lovers

הבמאי ג'יימס גריי עושה עבודה טובה באדפטציה שלו ל "לילות לבנים" של דוסטוייבסקי שראיתי במוזיאון לפני יומיים. הופתעתי לטובה. חואקין פיניקס, כריזמטי כתמיד, נותן תפקיד מצויין כצעיר מעורער בנפשו שמנהל שתי מערכות יחסים במקביל, עם שכנתו הבלונדינית (גווינת' פאלטרו) ועם בתו הברונטית של שותף אביו לעסקים (ונסה שואו בתור הבת ומוני מושונוב בתור האב). את הבלונדינית הוא אוהב למרות שהיא מסוממת, שיש לה חבר ושהיא לא אוהבת אותו. את הברונטית הוא לא אוהב למרות שהיא אוהבת אותו ושההורים שלו לוחצים עליו לכיוונה. איזבלה רוסוליני משחקת את אמו של פיניקס.

כולם משחקים טוב למרות שרוסוליני קצת מאופקת מדי ומחמיצה את התפקיד שהיה יכול להיות המרגש ביותר בסרט. פאלטרו יפה וחיוורת ושואו יבשה ולא מושכת, בדיוק כמו שהן צריכות להיות. מושונוב לא מבריק אבל גם לא מפריע במיוחד. התסריט מצוין. הטריק המרכזי הוא עיצוב דמות בן זוגה של פאלטרו, גבר נשוי שפאלטרו היא המאהבת שלו, כאדם כה מכוער וחלקלק עד כי הצופה מתקשה להאמין כי הוא עומד לעמוד בהבטחתו ולעזוב את אשתו לטובת חיים משותפים עם פאלטרו. בסופו של הסרט, כשהוא אכן עושה זאת, הצופה מזדהה לחלוטין עם פיניקס בחוסר האמונה שגבר כה מגעיל עומד בדברו, דבר שהופך תפנית עלילתית סטנדרטית למפתיעה. ברור היה כי פיניקס לא יזכה בפאלטרו,אבל אני הייתי משוכנע כי הסיבה תהיה שהיא פשוט תבריז.

אולי זה בגלל שמעולם לא קראתי את הספר אבל על פניו לא הבנתי מדוע התעקש גריי להדגיש את העובדה שהגיבור סובל מהפרעה דו קוטבית ואף נוטל תרופות, ולא השאיר אותו בגדר בחור דכאוני סטנדרטי. זה לא באמת שירת שום דבר וברגעים מסוימים קשה היה לדעת אם המתח בו טעונות סיטואציות מסוימות נובע מהדרמה או מהידע המוקדם לגבי מחלתו של הגיבור. במהלך הצפיה המתח היה מוצדק ועבד מכיוון שהייתי בטוח שבשלב מסויים הגיבור אכן יתנהג בצורה שתצדיק אותו, שהמתח ישבר, שפיניקס יעשה משהו קיצוני. אבל זה לא קורה, וברטרוספקטיבה זו תחבולה קצת זולה.לא אהבתי גם את ההתפרצות של פיניקס על הגג בה הוא חשף את פרטיו של שברון לב מן העבר. היה ברור כל הזמן כי הגיבור חווה טראומה אבל ההשפעות של הטראומה הורגשו מבלי שהיה באמת צריך לספר מה היא והסצנה המביכה מעט בה הוא מתוודה לא באמת הוסיפה.

אבל הקטנוניות מיותרת במקרה הזה כי הסרט עובד מעולה. בסופו מרגיש הצופה מה המשמעות של Bitter Sweet בצורה מושלמת, ויוצא מהאולם אל העולם עם חיוך עצוב על הפנים.