ספוילר מחליף כתובת

ספוילר מחליף כתובת

מהיום אני ב:

http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=638744

CU there

קחי אותי לגיהינום 2009 Drag Me To Hell

סרטו החדש של סם ריימי "קחי אותי לקבר", הוא נצר למסורת ארוכה של פארודיות מקבריות שמהלכות על חבל דק בין שתי תגובות לא רצוניות – צחוק מחד ובהלה מאידך. חלק מהסרטים הללו נראים כמו קומדיות לכל דבר שבחרו לעסוק בנושאים על טבעיים (ע"ע "ביטלג'וס" או "המוות נאה לה"), וחלק אחר, אליו משתייך גם סרט זה, הם סרטי אימה לכל דבר, שעל ידי הגזמות קלות, גלישות עדינות לאבסורד, ומודעות עצמית מופגנת רומזים לצופה כי הבמאי לא לחלוטין רציני. חלק גדול מהעולם מכיר את ריימי בעיקר כבמאי של סרטי "ספיידרמן", אבל עבור חובבי סרטי אימה ריימי היה ויישאר אחד מרבי האמן של תת הז'אנר המדובר. לא זו בלבד שסרטיו הראשונים של ריימי היו משוייכים לסוגת קומדיית האימה, תחת ידיו היא אף קיבלה טיפול מסור ואוהב במיוחד. שלשיית סרטי "Evil Dead" האלמותית, בה ריימי הוכיח כי אין גבול להומור השחור, וכי מלבד דם מסוגל גוף האדם לייצר כל מיני נוזלים, זכורה כאחד מרגעי השיא של הז'אנר.


"קחי אותי לגיהינום" שווק כחזרה של ריימי למכורתו, כסרט שבמאי הוליוודי שהתמסחר (אם כי שמר על איכות גבוהה) עושה בשביל הנשמה. את התסריט כתב ריימי בעצמו בשיתוף פעולה עם אחיו איוון. גיבורת הסרט היא פקידת הלוואות בשם כריסטין (אליסון לוהמן), שכחלק מעבודתה מסרבת לתת הלוואה לאישה מבוגרת בשם גברת גאנוש, שנשארת כתוצאה מכך מחוסרת בית. לאחר סיום יום העבודה אורבת לה הלקוחה הלא מרוצה במגרש החניה ולאחר התכתשות קצרה מטילה עליה קללה. הקללה גורמת למגוון תופעות לוואי לא נעימות ביניהן הופעתו של זבוב טורדני שחודר לכל חרך אפשרי בפניה של כריסטין, הופעתם של קולות משונים וחזקים של אינסטלציה קלוקלת, וחזיונות ביעותים בהם מותקפת הגיבורה על ידי גברת גאנוש המגעילה. על מנת להיפטר מהקללה המציקה פונה הגיבורה לחוזה עתידות, שמפנה אותה בתורו למדיום מקצועית. שאיפת חייה של המדיום הספציפית הזו היא להשמיד את הדמון שהקללה שהוטלה על כריסטין העירה, והיא שמחה לשתף פעולה עם כריסטין על מנת להיפטר מהאיום השטני, ולמנוע מכריסטין להיגרר למעמקי הגיהינום. בזמן שחלקו של הסרט מתנהג כמו סרטי אימה סטנדרטיים, מידי פעם צצות הבלחות של הגזמה: בסצנת הפתיחה נפתחת הרצפה על מנת לאפשר לאחת הדמויות להגרר ללהבות הגיהינום שנמצאות מתחת; סצנות המפגש עם גברת גאנוש, בין אם במציאות או בהזיה, הופכות דרך קבע להתאבקות מגושמת בה גאנוש, המצויידת בשיניים תותבות אימתניות, מנסה לאכול את לוהמן ויורקת עליה מיני מיצי קיבה משונים בדרך; ועצתו של חוזה העתיד לגיבורה, להקריב חיה קטנה על מנת לפייס את הדמון שרודף אותה, מובילה לרגעים מביכים במיוחד בינה לבין החתול שלה. גם המוסיקה המגושמת והרועשת ערוכה בצורה שמדגישה את היותה שותפה להפחדות החוזרות ונישנות, במקום לשתף אתן פעולה להגברת האפקט.

למרות שהטון ההיסטרי של הסרט לא מאפשר לו להיות באמת מפחיד, הקצב המהיר וההומור שלו יוצרים תחושה של רכבת שדים קולנועית בה דימויים רועשים ומאיימים מופיעים בזה אחר זה על המסך מבלי לאפשר לצופה לייצב את לחץ הדם שלו. המשחק של לוהמן, שמעוצבת כילדה שמנה לשעבר שהדימוי העצמי הנמוך שלה מוביל אותה להתנהגותה האנוכית, מצויין, והיא משתלטת על התפקיד הראשי בקלילות מרשימה ובכריזמטיות, ולורנה רייבר, שמשחקת את הגברת גאנוש הזדונית, פשוט יוצאת מן הכלל. הדינמיקה בין שתי השחקניות, והיריבות שנוצרת בין הדמויות שלהן, מכילה את רוב המתח הקומי של הסרט, והסצנות הטובות ביותר הן אלו בהן שתיהן משתתפות. גם המשרד של לוהמן עשוי במיומנות, וריימי מצליח לייצר בזרזיזות וביעילות מערכות יחסים עגולות ומעניינות בין לוהמן לבין הבוס שלה ובינה לבין המתחרה שלה על קידום עתידי.
אולי זה קצת קטנוני מצידי לשפוט סרט שהוא בבירור שעשוע סגנוני גרידה, והפוגה עבור ריימי מהאחריות שבטיפול במיתוס קלאסי כמו ספיידרמן (דמות קומיקס אותה ריימי העריץ מילדות), מבחינת הגיון תסריטאי, אבל לכל אורך הדרך הרגשתי כי הגורל האכזר של הגיבורה לא מגיע לה, וכי הסירוב שלה לתת הלוואה לגברת גאנוש היה מוצדק לחלוטין. גאנוש, שמעוצבת כמפלצת מגעילה ודוחה, לא זכתה לאף שביב של סימפטיה מכיווני למרות שהרחמים עליה היו אמורים להיות הטריגר שהופך את ההתרחשות להגיונית. (ספוילרים) לקראת סופו מצליח הסרט להפתיע בתפנית נחמדה בה מוצאת לוהמן דרך להעביר את הקללה הלאה, ובאחת הסצנות הטובות בסרט היא מנסה להחליט למי מבין האנשים הסובבים אותה מגיע הגורל האכזר אותו יש לה את הכוח להפיל עליו. הטוויסט הלא צפוי הופך את המערכה האחרונה לאנרגטית וסוחפת. אבל בכל זאת קשה להתחמק מהתחושה המתסכלת כי הנחת היסוד של הסרט לא לגמרי עובדת.
בסופו של דבר ההסרט מפצה על חוסר המיקוד של הסיפור בהופעות המעולות, בצחוקים שלא נגמרים, ובוירטואוזיות בה ריימי מתזמן את הציפיות של הצופה. לכל אורך הסרט ריימי לוקח מוסכמות של הז'אנר צעד אחד רחוק יותר ממה שמקובל, ומצליח להפתיע. אני מניח שקיימת בי אכזבה מסויימת על כך שריימי לא ניצל את מעמדו בהוליווד על מנת לייצר סרט כבד משקל קצת יותר, אבל התחושה הנוצרת היא שהוא לא ממש רצה, ועל ידי ההתמכרות שלו לז'אנר ממנו הוא מגיע הוא יצר סרט אימה כיפי, מבדר, ולרגעים מבריק.