Splinter 2008

כמו ב "The Mist" המצוין מהשנה שעברה גם בסרט זה כלואים הגיבורים בחנות כשכוח מאיים מונע מהם לצאת החוצה, אבל הפעם הם רק שלושה והחנות קטנה ומבודדת יותר. האיום לובש צורה מקורית במיוחד ב "Splinter", כל כך מקורית שקשה אפילו להסביר במה מדובר וסגנון הצילום, שמראה את המפלצת לפרקי זמן קצרים בהם העין בקושי מספיקה לקלוט משהו, רק תורם לערפול ולתחושת האימה שהוא יוצר.
אני אנסה בכל זאת: מדובר בבני אדם שנדקרים על ידי קוצים משונים הגורמים לגופם להתפרק, להתעוות ולהפוך לאורגניזם
חסר תודעה שמפיץ עוד קוצים שחורים, רוצה לאכול אנשים אחרים, נמשך לחום, מהיר בצורה לא רגילה, נושך, מדבק ומסוגל במידת הצורך להתפרק ליחידות קטנות ואוטונומיות כמו יד שמתחילה לטייל פתאום (ציטוט מ "Evil Dead 2" כמובן).
הסרט לא מפחיד במיוחד או חכם במיוחד אבל הוא מכיל כמה רגעים משעשעים כמו כריתת ידו של אחד הגיבורים עם סכין יפנית על מנת למנוע מהמחלה להתפשט או הקפאתו של גיבור אחד כמעט למוות על מנת למנוע מהמפלצות להבחין בו. פתרונות יצירתיים שלא היו מביישים גם את מק'גייבר. אין ספק שטובי ווילקינס הוא במאי שנהנה מעבודתו ומורגשת בסרט חדוות היצירה שלו והאהבה לחומרים אתם הוא עובד( במיוחד לדם המלאכותי שנראה יותר סמיך ומגעיל מהרגיל בהשפרצות הרבות שמופיעות בסרט).
מי שרוצה לקפוץ מהכיסא ולמות מפחד יאלץ לחכות לסרט אחר, אבל מי שאוהב נגיעות של מד"ב ועיסוק נרחב בביולוגיה באימה שלו, ומתעניין גם בצורות חיים חדשות ולא שגרתיות, ימצא את מבוקשו.

While She Was Out 2008

קים באסינג'ר הופכת למכונת הרג במותחן האימה שהפיק גיירמו דל טורו וביימה סוזן מנטפורד.
דלה, אם פרברית אמריקאית מתוסכלת, מוצאת את עצמה נרדפת ביערות על ידי חבורה של פורעי חוק צעירים לאחר שהיא עדה לרצח אותו בצעו, אבל להפתעתם של החוליגנים מגלה הגברת כושר הישרדות מרשים ומצליחה לחסל את רודפיה ולחזור הביתה בשלום.
הסרט אינו סרט אימה של ממש. הוא לא מנסה לייצר מתח בלתי נסבל ולטרטר את הצופה על ידי שוקים מחושבים. במקום זאת נמרטים עצביו של הצופה על ידי הסיטואציה חסרת המוצא והלוקיישן המאיים.
לקראת סופו מצליח הסרט להיות די חתרני, במיוחד בסצנה אמביוולנטית ומפתיעה בה מתמזמזת הגיבורה עם אחד מרודפיה על מנת ללכוד אותו, ויותר מאוחר, כשהיא חוזרת לביתה ומאיימת על בעלה המכה באקדח אותו היא שמרה כמזכרת מהלילה האלים שעבר עליה. משל פמיניסטי אם תרצו.

הנחשול – 1981 – The Wave

בארבעים וחמש דקות מגולל סרט הטלוויזיה של אלכסנדר גרסהוף את סיפורו האמיתי של מורה בתיכון שמחליט להמחיש לכיתה אותה הוא מלמד כיצד ניסחפו המוני גרמנים בתקופת מלחמת העולם השניה אחר קומץ קיצונים. המורה מאמץ לעצמו מניירות של דיקטטור ומתפלא לגלות כמה קל לגרום לבני הנוער לציית בצורה עיוורת וכמה צמאים הם למשמעת. לתנועה אותה הוא מקים הוא קורא "הנחשול" ומצמיד לה אידיאולוגיה מפוברקת שמשלבת בין פאשיזם לסוציאליזם. בסופו של הסרט מרכז המורה את השכבה כולה שנדבקה בהתלהבות של כיתתו באדיטוריום בית הספר וחושף את הניסוי.
הסרט מספק חוויה נדירה שקשה למצוא שכמותה כיום. התמימות והלהט האידיאולוגי שלו גורמים לעובדה שהוא דידקטי באופן חסר בושה להיות נסלחת ואפילו להוות חלק מהקסם שלו. גרסהוף מתייחס לטלוויזיה כאל מעבדת ניסויים וממחיש את הרעיון שאותו הוא מנסה להעביר בצורה פשוטה ואפקטיבית. חבל שהצייתנות של בני הנוער קצת מאולצת וקשה להאמין שאפילו ב 81 מישהו באמת היה משלים עם הצורה בה מתנהג המורה בזמן הניסוי.
הסרט מזכיר קצת את "בין הקירות" מכיוון שחלק גדול ממנו מתרחש בתוך כיתה, אבל בעוד סרטו של לוראן קאנטה ריאליסטי ומשכנע הנחשול עשוי בצורה טכנית ויבשה והמשחק של המשתתפים בו גובל בדיקלום.

התאום – 2009 - The Unborn

השבועיים אותם בילה עם ישראל בחברת ישבנה המפואר של אודט יוסטמן, שהציץ מכל לוח מודעות זמין לקראת עליית הסרט למסכים, ישארו כזיכרון הנעים היחידי מסרט האימה של דיויד ס. גוייר. השילוב המשונה אותו רקח גווייר בין "הדיבוק", "מגרש השדים" ו "תינוקה של רוזמרי" לא מצליח לאגד את האלמנטים השונים והמשונים של העלילה לכדי יצירה קוהרנטית והתוצאה מעוררת פיהוק ומופרכת.
מי שהצליח להתיק את עיניו מהטוסיק המדובר ימצא את הכוח האפל והטורדני שמציק לגיבורת הסרט קייסי מציץ מן המראה כבר בפוסטר של הסרט בדמותו של ילד קטן, אבל הנתיב המרכזי בו משתמש האיום השטני על מנת לחדור לעולם החיים הוא השתלטות על גופם של בני אדם בצד הקרוב יותר של המראה. גוייר היהודי, תסריטאי צמרת שאחראי לעיבודי קומיקס קולנועיים דוגמת "בלייד" או "באטמן חוזר" והשתלט גם על כיסא הבמאי בהפקות מהשנים האחרונות, בחר לשלב באופן תמוה דווקא בסרט האימה היבש הזה אלמנטים הקשורים להיסטוריה של העם היהודי. מלבד השימוש באגדת "הדיבוק", שהפכה למחזה מצליח של אנסקי בתחילת המאה הקודמת שהיה מההצלחות הראשונות של תיאטרון הבימה ברוסיה בהפקה האגדית בה כיכבה חנה רובינה, קיים בסרט גם סיפור מסגרת המתרחש במעבדות המחקר של דוקטור מנגלה. רוח אחי סבתה של הגיבורה, שהפך בידי הנאצים לילד שטני המתקיים בין החיים לבין המוות, הוא "הדיבוק" המדובר, ועובדת היותו תאום קשורה גם היא בדרך כלשהי, שלא מובהרת דיה בתסריט, למטמורפוזה אותה עבר. (ספוילרים בדרך) הריונה של הגיבורה, שמתגלה בסוף הסרט, יצר כנראה תנאים מושלמים להעלתו מחדש באוב של הילד השטני, שמופיע בחלום ובמראה, משתלט על בנם של השכנים, ולבסוף גם על המשתתפים בנסיון גירוש השדים שמתבצע ברגע השיא של הסרט.
גארי אולדמן מגלם רבי חסר כיפה שקורא בספר הזוהר משמאל לימין ומצליח לגרש את הדיבוק בחיקוי חיוור לתפקידו הקלאסי של ג'ייסון מילר ב "מגרש השדים".
הרגעים היחידים בסרט שהצליחו להפתיע אותי היו אלו בהם הופיעו ראשים הפוכים. הראשון היה ראשו של זקן על כיסא גלגלים שנופל מהמדרגות ורודף אחרי הגיבורה על ארבע כשראשו, שעבר סיבוב של מאה שמונים מעלות, הפוך לגמרי. השני הוא כלב רגיל לגמרי בעל ראש הפוך בו נתקל הרבי בשיטוט לילי בבית הכנסת. בשני המקרים יצר הסרט, שנראה לפתע כמו ציור של הרונימוס בוש, צמרמורת קלה.

נ.ב. אני אוהב אותך - P.S. I Love You - 2007

לכאורה מתאר הסרט תוכנית מופרכת שהוגה חולה סופני (ג'רארד באטלר) על מנת לסייע לאשתו (הילארי סוונק) להתמודד עם האובדן, הכוללת משימות שמגיעות אליה בדואר בחודשים שלאחר מותו, שכוללות בין השאר נסיעה למולדתו אירלנד ופגישה עם הוריו ועם חבר ילדותו. דרך אחרת להסתכל על זה היא כעל מזימה מסועפת להפליא שנועדה לסדר לחבר הילדות את האמריקאית החמודה שאתה התחתן החולה הסופני. איך שלא מסובבים את זה זה לא יכול לקרות.

התסריטאי ריצ'רד לגרייבנז, שאחראי לפסגות שמאלץ דוגמת "שתי פנים למראה" ו "הגשרים של מחוז מדיסון" מנסה לייצר סרט אופטימי על התמודדות עם אובדן באדפטציה הקולנועית שכתב לספרה של הבריטית ססיליה אהרן. השאיפה מכובדת אבל הביצוע כושל. כמובן שהיה קל יותר להתמודד עם אובדן לו החתן ז"ל היה משאיר אחריו הוראות מפורטות שנתפרו למידותיה של אשתו ומנחות אותה בכל צעד בדרך להחלמה ממחלת האבל. אבל מה נעשה אנחנו, אזרחי העולם האמיתי, כשנאלץ להתמודד טפו טפו טפו עם סיטואציה דומה? נשב ונחכה למכתב?
כמו "החיים בלעדי" גם הסרט הזה לוקה בזילות של הנושא שלו, אבל בעוד הסרט ההוא הראה תעוזה מסויימת ואפשר לגיבורה שלו להתנהג בצורה חסרת מעצורים לקראת מותה, הסרט הזה אינו מנסה אפילו להתמודד ברצינות עם השאלות אותן מעלה הנושא שלו. במקום זה מספק הסרט פתרון אסקפיסטי לחלוטין שלקוח מעולם הקומדיה הרומנטית. אפשר לעשות קומדיות על התמודדות עם אובדן, אבל לא זו הדרך. אין רגע אחד בסרט בו מרגיש הצופה את המשמעות של ההתרחשויות על המסך, והתוצאה היא גרסה ממותקת ולא ריאליסטית לאחד התהליכים המורכבים ביותר שחווה האדם. ומי שמחפש את הערך הסימבולי\ ברגמני\ וודי אלני שמשוייך דרך קבע לפרסוניפיקציות מסוג זה של תהליכים נפשיים יכול לחפש. אין רגע אחד בסרט הזה שבו המפגשים עם רוחו של המת מייצרים אצל הגיבורה תובנה כלשהי לגבי חייה מלבד איזה בעל נהדר היה לה. לא פלא שלוקח לה כל כך הרבה זמן להתמודד עם מותו.
ליסה קודרו נותנת תפקיד אנטי טייפקאסט משעשע של טורפת גברים צינית, קאתי בייטס נותנת תפקיד סטנטרטי כאמה של הגיבורה, הארי קוניק ג'וניור נותן תפקיד מעולה כמחזרה של סוונק והנופים של אירלנד נחמדים.

ארץ קשוחה - 2007 - No Country For Old Man

למרות ש "ארץ קשוחה" הוא ללא ספק שיפור בהשוואה למוצרים הדלוחים אותם התרגלנו לקבל מהאחים כהן בשנים האחרונות וברגעים מסויימים הוא אפילו מזכיר את השיאים אליהם הם הגיעו בתחילת דרכם, הוא עדיין לוקה בשחצנות הרגילה של צמד הבמאים ובחוסר הרצינות הכרוני שמונע מהם לשחזר את תהילת העבר.
הליהוק של חווייר ברדם לא עובד. אין רגע אחד בסרט בו הוא לא נראה מגוכך. לא ברור לי למה צריך לקחת שחקן שמתאפיין בחיות מתפרצת ובמזג ספרדי נפיץ כדי לשחק אדם נכה רגשית וסדיסט שאינו מראה כל רגש במהלך הסרט. ברדם נראה כלוא בתוך תפקיד שלא מתאים לו ולא מאפשר לו למצות את יכולותיו, והמבטא שלו לא קשור לכלום.
את דמותו של טומי לי ג'ונס אפשר להוריד בעריכה. הוא לא תורם לסיפור דבר מלבד הערות חסרות עניין בעגה הדרומית אליה מכורים הכהנים שגורמות לצופה להביט בשעון בקוצר רוח. במידה רבה מזכירה הדמות שלו את דמות הקאובוי המספר ב "ביג לובובסקי", שהיה מיותר באותה מידה. גם וודי הארלסון לא נחוץ, וכל האפיזודה בה הוא מופיע משונה ולא ברורה.
למרות שגיבור הסרט (ג'וש ברולין) כריזמטי למדי ואשתו (קלי מקדונלד) חמודה גם היא הדיאלוגים ביניהם משוחקים בצורה מאולצת ולוקים בחוסר היגיון. הסיבה לכך היא לא בחוסר יכולת של השחקנים כי אם בטקסט מטופש ובהוראות בימוי מגוכחות. האם באמת יכולה האישה להיות כל כך אדישה לגבי הפעילות הפושעת והילדותית של בעלה המצ'ואיסט? האם המשפט "אם תמשיכי לשאול שאלות אני אקח אותך לחדר האחורי ואזיין אותך" שנאמר בטון חמוד ואדיש הוא באמת תשובה הגיונית כששואלת האישה מהיכן הופיעו המזוודה מלאת הכסף והאקדח? ואם כן אז לא מגיעה לצופים הכרות כלשהי עם הזוג ועם חייהם על מנת שהדינמיקה הזוגית הזו תראה הגיונית? אחרי פתיחה מופתית ונטולת דיאלוגים של הסרט (מלבד, כאמור, המונולוג המייבש של ג'ונס בווייס אובר) ברגע שמישהו פוצה את פיו הקסם נעלם ובדיחות הקרש מתחילות. לא חבל? הכהנים כל כך בטוחים שהם יכולים לפתור כל בעיה על ידי סיגנון הסרט למוות עד כי הם שוכחים שמלבד להגיד באדישות "קול" ולגחך רוצים הצופים גם להזדהות ולהתרגש.
המזל הגדול הוא שברובו של הסרט השחקנים פועלים בשתיקה מופתית והכהנים נאלצים להזכיר לנו כי הם אשפי הפעולה, הצילום, המיזנצנה, העיצוב, והקולנוע בכלל. כל עוד איש לא מדבר הסרט קיצבי, חכם ולרגעים מעורר התפעמות (שוד בית המרקחת תוך שימוש במכונית מתפוצצת כפעולת הסחה הוא דוגמה אחת). האלימות אלימה להפליא, ברולין מעולה בתפקיד של אדם בעל יכולות שלא מכיר בחולשותיו ומשחק החתול ועכבר שהוא משחק עם ברדם מותח ומעורר בצורה יוצאת מן הכלל.
חבל שבשליש האחרון הכל מתפרק. הגיבור (ספוילר אם במקרה נפלתי על האדם היחיד בארץ שלא ראה את זה) מת, טומי לי ג'ונס מקבל יותר זמן מסך ומדבר יותר כך שהאנרגיות יורדות, והסרט, שעד אותו הרגע התקדם במסלול מוכר של סרטי פשע, מקבל טוויסט מהורהר ופילוסופי יותר, שיוצר תחושה לא מספקת ומכעיסה. האחים כהן ניסו לייצר תחבולה תסריטאית קלאסית בה האדם שנראה כמו גיבור הסרט ומתנהג כמו גיבור הסרט בעצם אינו הגיבור האמיתי ובמקום להשתנות הוא מת בזמן שגיבור הסרט האמיתי חווה את השינוי (ראה ערך "שבעת החטאים"). חבל רק שהגיבור האמיתי לא חווה שום שינוי משמעותי, וגם לא עשה שום דבר בשום שלב בסרט מלבד להיות זקן, קמוט פרצוף ונטול אנרגיה. והתאונה בסוף לא פותרת כלום למרות שהיא ללא ספק מרשימה ואסתטית כשלעצמה.

A Nos Amours 1983 To Our Loves

סנדרין בונאר היתה בת 16 כשהיא נשאה על כתפיה את הדרמה של מוריס פיאלה בתפקיד בכורה לא פשוט בו היא עמדה בכבוד רב. כיום, אחרי החינוך מחדש שהעביר אותנו לארי קלארק, סיפור ההתבגרות המינית המהירה להפליא של גיבורת הסרט הצעירה אינו נראה פרובוקטיבי במיוחד אבל ב 81 הוא נתקל בהרמות גבה ובמחאות סטנדרטיות מצד השמרנים.
הסרט מתאר את חייה של סוזן בת ה 16 שמתמודדת עם עזיבתו הפתאומית של אביה (שמגולם על ידי פיאלה עצמו כפי שניתן לראות בתמונה) ללא סיבה נראית לעין ועם החיים לצד אמה הניורוטית ואחיה השתלטן והאלים. סוזן מחפשת חיבה בזרועותיהם של גברים למורת רוחו של אחיה, שמרגיש שבהיעדר האב הוא האחראי עליה, ובסופו של דבר עוזבת את ביתה.
צפיה בסרט כיום מגלה כי הוא נקודת מעבר מעניינת בין הקומדיות המלנכוליות של אריק רוהמר (הוא מזכיר במידה מסויימת את "פאולין על החוף" למרות שהוא מסוגנן בצורה שונה) לבין הריאליזם הנוקב של הדרמה הבריטית מבית מדרשם של קן לואץ' ומייק לי אבל בניגוד לקולגות הבריטיים לא נראה כי פיאלה מתעניין במיוחד באמירה חברתית. הצגת ההרפתקאות המיניות של הגיבורה נועדה לתאר תהליכים פסיכולוגיים, והקשר בין הגיבורה למשפחתה מקבל את הדגש הרב ביותר ואת זמן המסך המכסימלי. ניתן להניח כי המטרה של פיאלה היתה לייצר הזדהות עם דמות של מתבגרת פלרטטנית ופעילה מינית אבל הנסיון הנואש שלו לשמור על תחושת מציאות חזקה גורם לתוצאה להיות קצת מבלבלת. מצד אחד הוא יורד לעומקו של מיתוס, מצד שני אין שום דבר בסגנון של הדמות הראשית שמזכיר את המיתוס הזה. באופן אירוני הריאליזם, שגורם לדמותה של סוזן להיות אנושית וספציפית, עומד בעוכרו של הסרט.
למרות כל זה הסרט הוא נסיון מעניין ומקורי, ונראה כי הוא אף הקדים את זמנו. לו רק היה המשחק של דמויות המשנה טוב יותר והדינמיקה בין בני המשפחה לא היתה מורכבת מצעקות הוא היה מצליח גם לרגש. כמות שהוא הוא נשאר ברמת התרגיל.
הקהל התרגל לא להבין את הסרטים הצרפתיים ובעיית המיקוד של הסרט יכולה להתפרש כניסיוניות, אבל האמת היא שפיאלה, שמחוייב למשחק ולעבודה עם שחקנים, לא מצליח לעמוד ברף הגבוה שהוא הציב לעצמו, והתוצאה היא סרט מבולבל ולא מספק.

Taken 2009

לוק באסון כתב את התסריט של סרט הפעולה הרהוט בכיכובו של ליאם ניסן, שמחזיק כרגע בתואר הסרט הריווחי ביותר של 2009, ופייר מורל ביים. העלילה מתרכזת בנערה אמריקאית שנחטפת בפריז על ידי סוחרי נשים אלבנים חסרי מזל, שלא לקחו בחשבון שאבי הנערה הוא סוכן סי אי אי לשעבר שלא איבד כלום מן היכולות המבצעיות שלו בעקבות הפרישה.
כל עוד הסרט מתרכז בפעולה נטו הוא נסבל למדי, ואפילו ניחן בסוג מסויים של איפוק מרענן ובתכלסיות צ'ארלס ברונסונית מרשימה. אבל סיפור המסגרת, המתאר את מערכת היחסים בין האב לבתו וגרושתו, כמו גם האינפורמציה שמטפטפת מידי פעם לגבי עברו המקצועי של האב, מגוכחים לחלוטין, וגם ברצף סצנות המרדף והחיפושים התזזיתיים ברחבי פריס יש רגעים מביכים. לולא היה ניסן בתפקיד גיבור הפעולה ליהוק מקורי ומסקרן הסרט היה אפור למדי.
הקטעים שמתרחשים באמריקה הרבה פחות טובים מאלו שמתרחשים בפריז. כנראה שבאסון לא יודע לכתוב הוליוודית ובעוד הוא מספק אקשן ברמה גבוהה הדרמה שלו לא צולחת, והסרט נותר ריק מתוכן רגשי למרות המאמצים המרשימים של ניסן. וכן, גם בסרטי פעולה חשוב שיהיה תוכן רגשי.

Paul Blart: Mall Cop 2009

דוגמא מצוינת לדרך בה בימוי גרוע יכול להרוס סרט. קווין ג'יימס, שאחראי גם על התסריט הנוגע ללב, מככב בתוצר אופייני של חברת ההפקות "האפי מדיסון" בראשה עומד כמובן אדם סנדלר שרוחו שורה על ההפקה כולה. העלילה מתארת את חייו האפורים של איש אבטחה מסור במיוחד שמקבל הזדמנות להוכיח את עצמו כשכנופיית שודדים משתלטת על הקניון עליו הוא שומר ולוקחת כבנות ערובה את בתו ואת הנערה אחריה הוא מחזר. התסריט פשוט ויפה וניחן בדיוק בסנטימנטליות חסרת היומרה, בתמימות הכובשת ובמינון המדוד של בדיחות קרש שהופכים את סרטיו של אדם סנדלר עצמו למהנים כל כך. אבל למרות הפוטנציאל הסרט כושל.
קווין ג'יימס הוא לא שחקן מצחיק או מקסים במיוחד, אבל התפקיד של פול בלארט לא דורש ממנו הרבה מעבר למינימום של מסכנות ואנושיות, ואת המעט הזה הוא מצליח לעשות. בתו ואמו מלוהקות בצורה מצוינת כמו גם כל תפקידי המשנה בסרט – הקולגות בקניון, הלקוחות המעצבנים, הנערה בה הוא מאוהב והפושעים. קטעי הפעולה משעשעים גם הם בזכות הבחירה המצוינת להפוך את הפושעים לפעלולני אופניים וסקייטבורד, שגורמת גם למרדף הסטנדרטי ביותר להראות מושקע ומעניין.
הבעיה היא בכל השאר. הסרט לא מצליח לגעת כי ההתרחשויות בסרט אינן מודגשות על ידי הבימוי של סטיב קאר וחלקים שונים בסיפור, שמטבע הדברים אמורים להיות שונים אחד מהשני, מקבלים טיפול דומה שמשטיח את הדרמה. הניצחונות הקטנים של בלארט לא מרגשים, הפאדיחות שלו לא מביכות, הכאב שלו לא כואב, והלחץ שלו לא יוצר מתח. כל הסרט הופך למקשה הומוגנית אחת על ידי עריכה נטולת קצב, צילום טכני ושימוש בעיתי במוסיקה ואלמלא הוא היה מצחיק מדי פעם, בעיקר בזכות הכישורים הקומיים של השחקנים, הוא היה הופך לסבל אמיתי.
החוויה בסופו של דבר משונה. בעוד הצופה עושה כמיטב יכולתו על מנת להנות ממה שנראה כמו סרט מקסים ומשעשע, הוא לא מקבל את שיתוף הפעולה של הסרט עצמו שמאכזב אותו על כל צעד ושעל. הדרך היחידה לשרוד היא להנמיך את הציפיות עד הרצפה ולהתרכז בסיפור שמוביל את הסרט כמו זומבי אל הסוף המתקתק.

שחקי אותה כמו בקהאם 2002 Bend it Like Beckham

תאריך הצפיה - 7.3.09
שעת הצפיה - 2345-0130

להשתמש בשחקנית כדורגל הודית כסמל למלחמה למען זכויות הנשים וזכויות ההודים בבריטניה במכה אחת זה רעיון קונסטרוקטיבי להפליא שלא מצליח להגיע לידי מיצוי בסרטה של גורינדר צ'אדה. קהל היעד של הסרט הגיב אמנם באהדה, ו "שחקי אותה כמו בקהאם" היה הסרט הבריטי הראשון שבויים על ידי במאי "זר" והאפיל לראש טבלת המכירות, אבל בסופו של דבר מדובר במוצר רדום למדי. אין בו את הלהט המהפכני והכעס שסרטי מחאה על רקע אתני אמורים לייצר מחד (ראה ערך ספייק לי המוקדם), ואין בו את הקצב והמתח של סרטי ספורט מאידך. ההגשמה העצמית של הגיבורה נראית מובנת מאליה והמשפחה ה "מדכאת" שלה לא מספיק מפחידה.
אולי זה בגלל צמד השחקניות בתפקידים הראשיים, שחוסר הכריזמה שלהן מונע מן הסרט להתרומם, אולי זו פשוט העובדה שהסרט ארוך מדי ואיטי מדי, ואולי זה השימוש המאולץ במוסיקה, מעין ניסיון כושל לייצר תחושה וידאו קליפית. למרות שכל המרכיבים שם, ואפילו התסריט לא גרוע במיוחד, ההפקה חסרת ברק, הבדיחות לא מצחיקות, דמויות המשנה חיוורות, וקטעי הספורט לא מושקעים.

מגנוליות מפלדה 1989 Steel Magnolias

סרטו של הרברט רוס נחשב לסרט הנשים האולטימטיבי וכיכב בכמה גגים מוצלחים במיוחד בנשואים פלוס. סאלי פילד, דולי פארטון, ג'וליה רוברטס, דאריל האנה, שירלי מקליין ואולימפיה דוקקיס משחקות חבורת נשים דרומיות בגילאים שונים שנפגשות במספרה השכונתית ברגעי מפתח בחייה של הגיבורה הצעירה שלבי (רוברטס) ומקבלות מנה של Female Bonding. כולן משחקות טוב אם כי דמותה של דוקקיס מחווירה לעומת הדמויות האחרות. בולטות במיוחד רוברטס, פארטון ומקליין שמענגות בכל רגע בו הן נמצאות על המסך. דאריל האנה, שקיבלה את התפקיד לאחר שהופיעה מול הבמאי כשהיא לבושה ומתנהגת כמו הדמות אותה היא היתה אמורה לשחק על מנת לשכנע אותו שלמרות שהיא דוגמנית בעברה היא מסוגלת לעשות תפקיד של אישה מוזרה ולא אטרקטיבית, קצת מוגזמת ומסוגננת מידי.
לולא היה הסרט מתרכז במחלת הסכרת החמורה של הגיבורה היה קל יותר להנות ממנו הנאה שלמה, אבל כמות שהוא הוא לוקה בסחטנות רגשית ובמניפולטיביות. גם ברגעים שמחממים את הלב קשה להבין אם מדובר ברחמים או בהזדהות אמיתית עם הדמויות. הכוח של הסרט הוא בדינמיקה בין הנשים, בעיצוב המוקפד של המקום, התלבושות והמבטאים, ובהומור, בעיקר של שירלי מקליין הבלתי נשכחת.
העובדה שמדובר במחזה מצולם ששומר על אחדות המקום והעלילה משחקת לטובת הסרט, שכמו המחזה ממצה את הסיטואציות עד תום בסצנות ארוכות ומפורטות שנותנות לשחקניות את האפשרות לפעול. בין הסצנות עוברים פרקי זמן ארוכים והסרט, שמתאר תקופה של כמה שנים, מקבל תחושה של אפוס קטן.


רוברט הרלינג, המחזאי, מתאר ב "מגנוליות מפלדה" את האירועים שהובילו למותה של אחותו מסכרת. לפני מותה, כך הוא סיפר, הוא תאר בפניה את הקשיים אתם הוא מתמודד ככותב מתחיל. האחות אמרה לו כי היא היתה שמחה לעזור לו אבל אינה יודעת כיצד. לאחר מותה הוא כתב עליה את המחזה שהפך אותו לכותב מוכר.

2008 Pineapple Express

הכריזמה הכובשת של סת' רוגן הופכת את שיתוף הפעולה הקרב שלו עם אדם סנדלר להגיוני ביותר. גם בקומדיית סטלנים במשקל נוצה כמו זו הוא מצליח לחמם את הלב באנושיות הלא מתפשרת שלו, בלוזריות הנצחית ובקול הבאס הגרוני. חבל שלקראת סופו גולש הסרט למחוזות של קומדיית פעולה והופך משעמם למדי. בתחילתו הוא מספק כמה רגעים מזהירים והדינאמיקה בין רוגן לג'יימס פרנקו עובדת באופן יוצא מן הכלל.
מפיק הסרט ג'אד אפאטו טוען כי את ההשראה לתסריט הוא קיבל מדמותו של בראד פיט בסרט "רומן על אמת". לדבריו הוא חשב שזה יהיה מצחיק אם הדמות הזו תצא מהדירה ותתחיל להילחם ב Bad Guys.