לכאורה מתאר הסרט תוכנית מופרכת שהוגה חולה סופני (ג'רארד באטלר) על מנת לסייע לאשתו (הילארי סוונק) להתמודד עם האובדן, הכוללת משימות שמגיעות אליה בדואר בחודשים שלאחר מותו, שכוללות בין השאר נסיעה למולדתו אירלנד ופגישה עם הוריו ועם חבר ילדותו. דרך אחרת להסתכל על זה היא כעל מזימה מסועפת להפליא שנועדה לסדר לחבר הילדות את האמריקאית החמודה שאתה התחתן החולה הסופני. איך שלא מסובבים את זה זה לא יכול לקרות.
התסריטאי ריצ'רד לגרייבנז, שאחראי לפסגות שמאלץ דוגמת "שתי פנים למראה" ו "הגשרים של מחוז מדיסון" מנסה לייצר סרט אופטימי על התמודדות עם אובדן באדפטציה הקולנועית שכתב לספרה של הבריטית ססיליה אהרן. השאיפה מכובדת אבל הביצוע כושל. כמובן שהיה קל יותר להתמודד עם אובדן לו החתן ז"ל היה משאיר אחריו הוראות מפורטות שנתפרו למידותיה של אשתו ומנחות אותה בכל צעד בדרך להחלמה ממחלת האבל. אבל מה נעשה אנחנו, אזרחי העולם האמיתי, כשנאלץ להתמודד טפו טפו טפו עם סיטואציה דומה? נשב ונחכה למכתב?כמו "החיים בלעדי" גם הסרט הזה לוקה בזילות של הנושא שלו, אבל בעוד הסרט ההוא הראה תעוזה מסויימת ואפשר לגיבורה שלו להתנהג בצורה חסרת מעצורים לקראת מותה, הסרט הזה אינו מנסה אפילו להתמודד ברצינות עם השאלות אותן מעלה הנושא שלו. במקום זה מספק הסרט פתרון אסקפיסטי לחלוטין שלקוח מעולם הקומדיה הרומנטית. אפשר לעשות קומדיות על התמודדות עם אובדן, אבל לא זו הדרך. אין רגע אחד בסרט בו מרגיש הצופה את המשמעות של ההתרחשויות על המסך, והתוצאה היא גרסה ממותקת ולא ריאליסטית לאחד התהליכים המורכבים ביותר שחווה האדם. ומי שמחפש את הערך הסימבולי\ ברגמני\ וודי אלני שמשוייך דרך קבע לפרסוניפיקציות מסוג זה של תהליכים נפשיים יכול לחפש. אין רגע אחד בסרט הזה שבו המפגשים עם רוחו של המת מייצרים אצל הגיבורה תובנה כלשהי לגבי חייה מלבד איזה בעל נהדר היה לה. לא פלא שלוקח לה כל כך הרבה זמן להתמודד עם מותו.
ליסה קודרו נותנת תפקיד אנטי טייפקאסט משעשע של טורפת גברים צינית, קאתי בייטס נותנת תפקיד סטנטרטי כאמה של הגיבורה, הארי קוניק ג'וניור נותן תפקיד מעולה כמחזרה של סוונק והנופים של אירלנד נחמדים.
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה