סנדרין בונאר היתה בת 16 כשהיא נשאה על כתפיה את הדרמה של מוריס פיאלה בתפקיד בכורה לא פשוט בו היא עמדה בכבוד רב. כיום, אחרי החינוך מחדש שהעביר אותנו לארי קלארק, סיפור ההתבגרות המינית המהירה להפליא של גיבורת הסרט הצעירה אינו נראה פרובוקטיבי במיוחד אבל ב 81 הוא נתקל בהרמות גבה ובמחאות סטנדרטיות מצד השמרנים.
הסרט מתאר את חייה של סוזן בת ה 16 שמתמודדת עם עזיבתו הפתאומית של אביה (שמגולם על ידי פיאלה עצמו כפי שניתן לראות בתמונה) ללא סיבה נראית לעין ועם החיים לצד אמה הניורוטית ואחיה השתלטן והאלים. סוזן מחפשת חיבה בזרועותיהם של גברים למורת רוחו של אחיה, שמרגיש שבהיעדר האב הוא האחראי עליה, ובסופו של דבר עוזבת את ביתה.
צפיה בסרט כיום מגלה כי הוא נקודת מעבר מעניינת בין הקומדיות המלנכוליות של אריק רוהמר (הוא מזכיר במידה מסויימת את "פאולין על החוף" למרות שהוא מסוגנן בצורה שונה) לבין הריאליזם הנוקב של הדרמה הבריטית מבית מדרשם של קן לואץ' ומייק לי אבל בניגוד לקולגות הבריטיים לא נראה כי פיאלה מתעניין במיוחד באמירה חברתית. הצגת ההרפתקאות המיניות של הגיבורה נועדה לתאר תהליכים פסיכולוגיים, והקשר בין הגיבורה למשפחתה מקבל את הדגש הרב ביותר ואת זמן המסך המכסימלי. ניתן להניח כי המטרה של פיאלה היתה לייצר הזדהות עם דמות של מתבגרת פלרטטנית ופעילה מינית אבל הנסיון הנואש שלו לשמור על תחושת מציאות חזקה גורם לתוצאה להיות קצת מבלבלת. מצד אחד הוא יורד לעומקו של מיתוס, מצד שני אין שום דבר בסגנון של הדמות הראשית שמזכיר את המיתוס הזה. באופן אירוני הריאליזם, שגורם לדמותה של סוזן להיות אנושית וספציפית, עומד בעוכרו של הסרט.
למרות כל זה הסרט הוא נסיון מעניין ומקורי, ונראה כי הוא אף הקדים את זמנו. לו רק היה המשחק של דמויות המשנה טוב יותר והדינמיקה בין בני המשפחה לא היתה מורכבת מצעקות הוא היה מצליח גם לרגש. כמות שהוא הוא נשאר ברמת התרגיל.
הקהל התרגל לא להבין את הסרטים הצרפתיים ובעיית המיקוד של הסרט יכולה להתפרש כניסיוניות, אבל האמת היא שפיאלה, שמחוייב למשחק ולעבודה עם שחקנים, לא מצליח לעמוד ברף הגבוה שהוא הציב לעצמו, והתוצאה היא סרט מבולבל ולא מספק.
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה