דוגמא מצוינת לדרך בה בימוי גרוע יכול להרוס סרט. קווין ג'יימס, שאחראי גם על התסריט הנוגע ללב, מככב בתוצר אופייני של חברת ההפקות "האפי מדיסון" בראשה עומד כמובן אדם סנדלר שרוחו שורה על ההפקה כולה. העלילה מתארת את חייו האפורים של איש אבטחה מסור במיוחד שמקבל הזדמנות להוכיח את עצמו כשכנופיית שודדים משתלטת על הקניון עליו הוא שומר ולוקחת כבנות ערובה את בתו ואת הנערה אחריה הוא מחזר. התסריט פשוט ויפה וניחן בדיוק בסנטימנטליות חסרת היומרה, בתמימות הכובשת ובמינון המדוד של בדיחות קרש שהופכים את סרטיו של אדם סנדלר עצמו למהנים כל כך. אבל למרות הפוטנציאל הסרט כושל.
קווין ג'יימס הוא לא שחקן מצחיק או מקסים במיוחד, אבל התפקיד של פול בלארט לא דורש ממנו הרבה מעבר למינימום של מסכנות ואנושיות, ואת המעט הזה הוא מצליח לעשות. בתו ואמו מלוהקות בצורה מצוינת כמו גם כל תפקידי המשנה בסרט – הקולגות בקניון, הלקוחות המעצבנים, הנערה בה הוא מאוהב והפושעים. קטעי הפעולה משעשעים גם הם בזכות הבחירה המצוינת להפוך את הפושעים לפעלולני אופניים וסקייטבורד, שגורמת גם למרדף הסטנדרטי ביותר להראות מושקע ומעניין.
הבעיה היא בכל השאר. הסרט לא מצליח לגעת כי ההתרחשויות בסרט אינן מודגשות על ידי הבימוי של סטיב קאר וחלקים שונים בסיפור, שמטבע הדברים אמורים להיות שונים אחד מהשני, מקבלים טיפול דומה שמשטיח את הדרמה. הניצחונות הקטנים של בלארט לא מרגשים, הפאדיחות שלו לא מביכות, הכאב שלו לא כואב, והלחץ שלו לא יוצר מתח. כל הסרט הופך למקשה הומוגנית אחת על ידי עריכה נטולת קצב, צילום טכני ושימוש בעיתי במוסיקה ואלמלא הוא היה מצחיק מדי פעם, בעיקר בזכות הכישורים הקומיים של השחקנים, הוא היה הופך לסבל אמיתי.
החוויה בסופו של דבר משונה. בעוד הצופה עושה כמיטב יכולתו על מנת להנות ממה שנראה כמו סרט מקסים ומשעשע, הוא לא מקבל את שיתוף הפעולה של הסרט עצמו שמאכזב אותו על כל צעד ושעל. הדרך היחידה לשרוד היא להנמיך את הציפיות עד הרצפה ולהתרכז בסיפור שמוביל את הסרט כמו זומבי אל הסוף המתקתק.
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה