השבועיים אותם בילה עם ישראל בחברת ישבנה המפואר של אודט יוסטמן, שהציץ מכל לוח מודעות זמין לקראת עליית הסרט למסכים, ישארו כזיכרון הנעים היחידי מסרט האימה של דיויד ס. גוייר. השילוב המשונה אותו רקח גווייר בין "הדיבוק", "מגרש השדים" ו "תינוקה של רוזמרי" לא מצליח לאגד את האלמנטים השונים והמשונים של העלילה לכדי יצירה קוהרנטית והתוצאה מעוררת פיהוק ומופרכת.
מי שהצליח להתיק את עיניו מהטוסיק המדובר ימצא את הכוח האפל והטורדני שמציק לגיבורת הסרט קייסי מציץ מן המראה כבר בפוסטר של הסרט בדמותו של ילד קטן, אבל הנתיב המרכזי בו משתמש האיום השטני על מנת לחדור לעולם החיים הוא השתלטות על גופם של בני אדם בצד הקרוב יותר של המראה. גוייר היהודי, תסריטאי צמרת שאחראי לעיבודי קומיקס קולנועיים דוגמת "בלייד" או "באטמן חוזר" והשתלט גם על כיסא הבמאי בהפקות מהשנים האחרונות, בחר לשלב באופן תמוה דווקא בסרט האימה היבש הזה אלמנטים הקשורים להיסטוריה של העם היהודי. מלבד השימוש באגדת "הדיבוק", שהפכה למחזה מצליח של אנסקי בתחילת המאה הקודמת שהיה מההצלחות הראשונות של תיאטרון הבימה ברוסיה בהפקה האגדית בה כיכבה חנה רובינה, קיים בסרט גם סיפור מסגרת המתרחש במעבדות המחקר של דוקטור מנגלה. רוח אחי סבתה של הגיבורה, שהפך בידי הנאצים לילד שטני המתקיים בין החיים לבין המוות, הוא "הדיבוק" המדובר, ועובדת היותו תאום קשורה גם היא בדרך כלשהי, שלא מובהרת דיה בתסריט, למטמורפוזה אותה עבר. (ספוילרים בדרך) הריונה של הגיבורה, שמתגלה בסוף הסרט, יצר כנראה תנאים מושלמים להעלתו מחדש באוב של הילד השטני, שמופיע בחלום ובמראה, משתלט על בנם של השכנים, ולבסוף גם על המשתתפים בנסיון גירוש השדים שמתבצע ברגע השיא של הסרט.
גארי אולדמן מגלם רבי חסר כיפה שקורא בספר הזוהר משמאל לימין ומצליח לגרש את הדיבוק בחיקוי חיוור לתפקידו הקלאסי של ג'ייסון מילר ב "מגרש השדים".
הרגעים היחידים בסרט שהצליחו להפתיע אותי היו אלו בהם הופיעו ראשים הפוכים. הראשון היה ראשו של זקן על כיסא גלגלים שנופל מהמדרגות ורודף אחרי הגיבורה על ארבע כשראשו, שעבר סיבוב של מאה שמונים מעלות, הפוך לגמרי. השני הוא כלב רגיל לגמרי בעל ראש הפוך בו נתקל הרבי בשיטוט לילי בבית הכנסת. בשני המקרים יצר הסרט, שנראה לפתע כמו ציור של הרונימוס בוש, צמרמורת קלה.
יום שבת, מרץ 21, 2009
הירשם ל-
תגובות לפרסום (Atom)

אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה