למרות ש "ארץ קשוחה" הוא ללא ספק שיפור בהשוואה למוצרים הדלוחים אותם התרגלנו לקבל מהאחים כהן בשנים האחרונות וברגעים מסויימים הוא אפילו מזכיר את השיאים אליהם הם הגיעו בתחילת דרכם, הוא עדיין לוקה בשחצנות הרגילה של צמד הבמאים ובחוסר הרצינות הכרוני שמונע מהם לשחזר את תהילת העבר.
הליהוק של חווייר ברדם לא עובד. אין רגע אחד בסרט בו הוא לא נראה מגוכך. לא ברור לי למה צריך לקחת שחקן שמתאפיין בחיות מתפרצת ובמזג ספרדי נפיץ כדי לשחק אדם נכה רגשית וסדיסט שאינו מראה כל רגש במהלך הסרט. ברדם נראה כלוא בתוך תפקיד שלא מתאים לו ולא מאפשר לו למצות את יכולותיו, והמבטא שלו לא קשור לכלום.
את דמותו של טומי לי ג'ונס אפשר להוריד בעריכה. הוא לא תורם לסיפור דבר מלבד הערות חסרות עניין בעגה הדרומית אליה מכורים הכהנים שגורמות לצופה להביט בשעון בקוצר רוח. במידה רבה מזכירה הדמות שלו את דמות הקאובוי המספר ב "ביג לובובסקי", שהיה מיותר באותה מידה. גם וודי הארלסון לא נחוץ, וכל האפיזודה בה הוא מופיע משונה ולא ברורה.
למרות שגיבור הסרט (ג'וש ברולין) כריזמטי למדי ואשתו (קלי מקדונלד) חמודה גם היא הדיאלוגים ביניהם משוחקים בצורה מאולצת ולוקים בחוסר היגיון. הסיבה לכך היא לא בחוסר יכולת של השחקנים כי אם בטקסט מטופש ובהוראות בימוי מגוכחות. האם באמת יכולה האישה להיות כל כך אדישה לגבי הפעילות הפושעת והילדותית של בעלה המצ'ואיסט? האם המשפט "אם תמשיכי לשאול שאלות אני אקח אותך לחדר האחורי ואזיין אותך" שנאמר בטון חמוד ואדיש הוא באמת תשובה הגיונית כששואלת האישה מהיכן הופיעו המזוודה מלאת הכסף והאקדח? ואם כן אז לא מגיעה לצופים הכרות כלשהי עם הזוג ועם חייהם על מנת שהדינמיקה הזוגית הזו תראה הגיונית? אחרי פתיחה מופתית ונטולת דיאלוגים של הסרט (מלבד, כאמור, המונולוג המייבש של ג'ונס בווייס אובר) ברגע שמישהו פוצה את פיו הקסם נעלם ובדיחות הקרש מתחילות. לא חבל? הכהנים כל כך בטוחים שהם יכולים לפתור כל בעיה על ידי סיגנון הסרט למוות עד כי הם שוכחים שמלבד להגיד באדישות "קול" ולגחך רוצים הצופים גם להזדהות ולהתרגש.
המזל הגדול הוא שברובו של הסרט השחקנים פועלים בשתיקה מופתית והכהנים נאלצים להזכיר לנו כי הם אשפי הפעולה, הצילום, המיזנצנה, העיצוב, והקולנוע בכלל. כל עוד איש לא מדבר הסרט קיצבי, חכם ולרגעים מעורר התפעמות (שוד בית המרקחת תוך שימוש במכונית מתפוצצת כפעולת הסחה הוא דוגמה אחת). האלימות אלימה להפליא, ברולין מעולה בתפקיד של אדם בעל יכולות שלא מכיר בחולשותיו ומשחק החתול ועכבר שהוא משחק עם ברדם מותח ומעורר בצורה יוצאת מן הכלל.
חבל שבשליש האחרון הכל מתפרק. הגיבור (ספוילר אם במקרה נפלתי על האדם היחיד בארץ שלא ראה את זה) מת, טומי לי ג'ונס מקבל יותר זמן מסך ומדבר יותר כך שהאנרגיות יורדות, והסרט, שעד אותו הרגע התקדם במסלול מוכר של סרטי פשע, מקבל טוויסט מהורהר ופילוסופי יותר, שיוצר תחושה לא מספקת ומכעיסה. האחים כהן ניסו לייצר תחבולה תסריטאית קלאסית בה האדם שנראה כמו גיבור הסרט ומתנהג כמו גיבור הסרט בעצם אינו הגיבור האמיתי ובמקום להשתנות הוא מת בזמן שגיבור הסרט האמיתי חווה את השינוי (ראה ערך "שבעת החטאים"). חבל רק שהגיבור האמיתי לא חווה שום שינוי משמעותי, וגם לא עשה שום דבר בשום שלב בסרט מלבד להיות זקן, קמוט פרצוף ונטול אנרגיה. והתאונה בסוף לא פותרת כלום למרות שהיא ללא ספק מרשימה ואסתטית כשלעצמה.
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה