ספוילר מחליף כתובת

ספוילר מחליף כתובת

מהיום אני ב:

http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=638744

CU there

קחי אותי לגיהינום 2009 Drag Me To Hell

סרטו החדש של סם ריימי "קחי אותי לקבר", הוא נצר למסורת ארוכה של פארודיות מקבריות שמהלכות על חבל דק בין שתי תגובות לא רצוניות – צחוק מחד ובהלה מאידך. חלק מהסרטים הללו נראים כמו קומדיות לכל דבר שבחרו לעסוק בנושאים על טבעיים (ע"ע "ביטלג'וס" או "המוות נאה לה"), וחלק אחר, אליו משתייך גם סרט זה, הם סרטי אימה לכל דבר, שעל ידי הגזמות קלות, גלישות עדינות לאבסורד, ומודעות עצמית מופגנת רומזים לצופה כי הבמאי לא לחלוטין רציני. חלק גדול מהעולם מכיר את ריימי בעיקר כבמאי של סרטי "ספיידרמן", אבל עבור חובבי סרטי אימה ריימי היה ויישאר אחד מרבי האמן של תת הז'אנר המדובר. לא זו בלבד שסרטיו הראשונים של ריימי היו משוייכים לסוגת קומדיית האימה, תחת ידיו היא אף קיבלה טיפול מסור ואוהב במיוחד. שלשיית סרטי "Evil Dead" האלמותית, בה ריימי הוכיח כי אין גבול להומור השחור, וכי מלבד דם מסוגל גוף האדם לייצר כל מיני נוזלים, זכורה כאחד מרגעי השיא של הז'אנר.


"קחי אותי לגיהינום" שווק כחזרה של ריימי למכורתו, כסרט שבמאי הוליוודי שהתמסחר (אם כי שמר על איכות גבוהה) עושה בשביל הנשמה. את התסריט כתב ריימי בעצמו בשיתוף פעולה עם אחיו איוון. גיבורת הסרט היא פקידת הלוואות בשם כריסטין (אליסון לוהמן), שכחלק מעבודתה מסרבת לתת הלוואה לאישה מבוגרת בשם גברת גאנוש, שנשארת כתוצאה מכך מחוסרת בית. לאחר סיום יום העבודה אורבת לה הלקוחה הלא מרוצה במגרש החניה ולאחר התכתשות קצרה מטילה עליה קללה. הקללה גורמת למגוון תופעות לוואי לא נעימות ביניהן הופעתו של זבוב טורדני שחודר לכל חרך אפשרי בפניה של כריסטין, הופעתם של קולות משונים וחזקים של אינסטלציה קלוקלת, וחזיונות ביעותים בהם מותקפת הגיבורה על ידי גברת גאנוש המגעילה. על מנת להיפטר מהקללה המציקה פונה הגיבורה לחוזה עתידות, שמפנה אותה בתורו למדיום מקצועית. שאיפת חייה של המדיום הספציפית הזו היא להשמיד את הדמון שהקללה שהוטלה על כריסטין העירה, והיא שמחה לשתף פעולה עם כריסטין על מנת להיפטר מהאיום השטני, ולמנוע מכריסטין להיגרר למעמקי הגיהינום. בזמן שחלקו של הסרט מתנהג כמו סרטי אימה סטנדרטיים, מידי פעם צצות הבלחות של הגזמה: בסצנת הפתיחה נפתחת הרצפה על מנת לאפשר לאחת הדמויות להגרר ללהבות הגיהינום שנמצאות מתחת; סצנות המפגש עם גברת גאנוש, בין אם במציאות או בהזיה, הופכות דרך קבע להתאבקות מגושמת בה גאנוש, המצויידת בשיניים תותבות אימתניות, מנסה לאכול את לוהמן ויורקת עליה מיני מיצי קיבה משונים בדרך; ועצתו של חוזה העתיד לגיבורה, להקריב חיה קטנה על מנת לפייס את הדמון שרודף אותה, מובילה לרגעים מביכים במיוחד בינה לבין החתול שלה. גם המוסיקה המגושמת והרועשת ערוכה בצורה שמדגישה את היותה שותפה להפחדות החוזרות ונישנות, במקום לשתף אתן פעולה להגברת האפקט.

למרות שהטון ההיסטרי של הסרט לא מאפשר לו להיות באמת מפחיד, הקצב המהיר וההומור שלו יוצרים תחושה של רכבת שדים קולנועית בה דימויים רועשים ומאיימים מופיעים בזה אחר זה על המסך מבלי לאפשר לצופה לייצב את לחץ הדם שלו. המשחק של לוהמן, שמעוצבת כילדה שמנה לשעבר שהדימוי העצמי הנמוך שלה מוביל אותה להתנהגותה האנוכית, מצויין, והיא משתלטת על התפקיד הראשי בקלילות מרשימה ובכריזמטיות, ולורנה רייבר, שמשחקת את הגברת גאנוש הזדונית, פשוט יוצאת מן הכלל. הדינמיקה בין שתי השחקניות, והיריבות שנוצרת בין הדמויות שלהן, מכילה את רוב המתח הקומי של הסרט, והסצנות הטובות ביותר הן אלו בהן שתיהן משתתפות. גם המשרד של לוהמן עשוי במיומנות, וריימי מצליח לייצר בזרזיזות וביעילות מערכות יחסים עגולות ומעניינות בין לוהמן לבין הבוס שלה ובינה לבין המתחרה שלה על קידום עתידי.
אולי זה קצת קטנוני מצידי לשפוט סרט שהוא בבירור שעשוע סגנוני גרידה, והפוגה עבור ריימי מהאחריות שבטיפול במיתוס קלאסי כמו ספיידרמן (דמות קומיקס אותה ריימי העריץ מילדות), מבחינת הגיון תסריטאי, אבל לכל אורך הדרך הרגשתי כי הגורל האכזר של הגיבורה לא מגיע לה, וכי הסירוב שלה לתת הלוואה לגברת גאנוש היה מוצדק לחלוטין. גאנוש, שמעוצבת כמפלצת מגעילה ודוחה, לא זכתה לאף שביב של סימפטיה מכיווני למרות שהרחמים עליה היו אמורים להיות הטריגר שהופך את ההתרחשות להגיונית. (ספוילרים) לקראת סופו מצליח הסרט להפתיע בתפנית נחמדה בה מוצאת לוהמן דרך להעביר את הקללה הלאה, ובאחת הסצנות הטובות בסרט היא מנסה להחליט למי מבין האנשים הסובבים אותה מגיע הגורל האכזר אותו יש לה את הכוח להפיל עליו. הטוויסט הלא צפוי הופך את המערכה האחרונה לאנרגטית וסוחפת. אבל בכל זאת קשה להתחמק מהתחושה המתסכלת כי הנחת היסוד של הסרט לא לגמרי עובדת.
בסופו של דבר ההסרט מפצה על חוסר המיקוד של הסיפור בהופעות המעולות, בצחוקים שלא נגמרים, ובוירטואוזיות בה ריימי מתזמן את הציפיות של הצופה. לכל אורך הסרט ריימי לוקח מוסכמות של הז'אנר צעד אחד רחוק יותר ממה שמקובל, ומצליח להפתיע. אני מניח שקיימת בי אכזבה מסויימת על כך שריימי לא ניצל את מעמדו בהוליווד על מנת לייצר סרט כבד משקל קצת יותר, אבל התחושה הנוצרת היא שהוא לא ממש רצה, ועל ידי ההתמכרות שלו לז'אנר ממנו הוא מגיע הוא יצר סרט אימה כיפי, מבדר, ולרגעים מבריק.

2003 House of 1000 Corpses

בזמן ש "H2", ההמשכון של רוב זומבי לאתחול "Halloween" שלו מ 2007, הופך לשיחת היום בכל אתר סרטי אימה שמכבד את עצמו, נזכרתי שאני חייב לעצמי צפיה בסרט הביכורים של זומבי מ 2003. אבל כמו שקורה הרבה פעמים כשמפתחים ציפיות ופעמים רבות אפילו יותר כשרואים את הסיקוול אחרי שרואים את סרט המקור (את "Devils Rejects" ראיתי כשהוא יצא ואהבתי) "House of 1000 Corpses" אכזב אותי.

כבר ב "Rejects" הבנתי שהאספקטים של ז'אנר האימה אליהם זומבי נמשך הם בעיקר העיצוב, התפאורה, עיצוב התלבושות והאיפור. כיאה לרוקר לשעבר, שלהקתו (White Zombie) היתה נצר למסורת גלאם אותה התחילו אמני תחפושות דוגמת אליס קופר ואוזי אוסבורן, זומבי אוהב להלביש ולאפר את הגיבורים שלו בצורה קאמפית ומוגזמת ולמקם אותם בתוך תפאורות מלאות בובות, גופות, מכשירי עינויים וכו'. אבל בעוד הסיקוול נתן תמורה לאגרה והוכיח שהחיצוניות המעוותת של הדמויות משקפת נאמנה את עולמם הפנימי המזוויע על ידי אחת מסצנות ההתעללות המעיקות שנראו על המסך, ב "House" הצופה לא מקבל כלום.

העלילה עוקבת אחר רביעיית צעירים שחוצה את דרום ארה"ב בחיפוש אחר אטרקציות שונות ומשונות עבור ספר אותו הם כותבים. לאחר שמכוניתם נתקעת ליד מקום מותו של רוצח מן העבר הם מוצאים מחסה מן הגשם אצל משפחה גדולה ומוזרה המורכבת מרוצחים פסיכופטיים שמתעללים בהם והורגים אותם בצורות שונות. על פניו זה נשמע מבטיח.

אז זהו שלא ממש. במקום לייצר מתח, להפתיע את הצופה ולנסות לסחוף אותו לתוך הסיפור, מביים זומבי את הסרט כמו וידאוקליפ ארוך. הסרט רצוף הבזקים של רגעי מפתח מסרטי אימה ישנים, שינויים פתאומיים בצבעוניות המסך ובתאורה וצילומים של בני המשפחה הלא שגרתית חושפים שיניים למצלמה ועושים פרצופים מפחידים. זומבי משוכנע משום מה שלשמוע את הדמויות ההזויות האלו מקשקשות במבטא דרומי וצועקות איומים זה מעניין או מעורר, והתחושה היא כי הוא מנסה לגרום לצופה לאהוד אותן ולהעריץ אותן. אבל עם כל הרצון הטוב לא הייתי מסוגל לכבד את הגיבורים הללו בחיבה אותה רחשתי לגיבוריו המגעילים של ג'ון ווטרס ב "פינק פלמינגוס", למשפחת הפסיכים הרצחניים ב "Texas Chainsaw Massacre" או אפילו לאותן דמויות עצמן בסרט המשך. הסרט לא טורח להסביר מדוע הם כפי שהם, אינו מתעסק (כמו הסיקוול) ביחסים בין בני המשפחה, ומלבד הפוטוגניות שלהם והטעם המקורי בלבוש הם חסרי עניין לחלוטין.

דווקא ברגעים המעטים שקורים מחוץ למסדרונות ולחדרים האפלים בהם מתרחשים רוב האירועים בסרט מוכיח זומבי כי הוא יודע גם לייצר סצנות יפות. כל הרגעים בסרט שעוסקים בחיפושי המשטרה אחר הצעירים הנעדרים, שמגיעים לשיאם בקרב בין השוטרים לרוצחים, עשוים מצוין, ומשתמשים בהילוך איטי ובפסקול בדיוק שלא היה מבייש גם את סקורסזה או את טרנטינו. רגעים כאלו בדיוק הם הסיבה ש "Rejects" התעלה על הסרט הזה.

למרות הביקורות הקטלניות הסרט מצא קהל נאמן בין המכורים לסרטי אימה שקנו את מה שזומבי מכר להם. אין ספק שהסרט יכול להראות טוב על מסך הטלווזיה מעל ראשו של המוכר בספריית הוידאו, או כמשהו מגניב להקרין על הקיר במסיבה, אבל לשבת ולצפות בו מההתחלה עד הסוף זה לא תענוג גדול.

שאלת ה 35 ש"ח - מדור חדש בספוילר

כשעלה במוחי הרעיון לחבר את הבלוג שלי למציאות הקולנועית בארץ על ידי מדור שבועי הפותר את השאלה – "לאיזה מהסרטים המקרינים על המסכים בארץ אתרום השבוע את שלושים וחמשת השקלים אותם הרווחתי בזיעת אפי?" דמיינתי התלבטויות מסובכות, שיקולים לכאן ולכאן ופולמוס ערני בין צדדים מנוגדים באופיי שכל אחד מהם מעדיף ז'אנר אחר. למזלי בשבוע הראשון בו מופיע המדור בספוילר מדלג בקלילות סרט האימה החדש של סם ריימי מעל כל המתחרים ומספק את התשובה לשאלה.

אין מה לעשות, עם מר ריימי אני לא מתווכח. בין אם הוא נשכר על ידי שועי הוליווד לביים סרטי קיץ מתוקצבים ("ספיידרמן"), ובין אם הוא מייצר סרטי בי מטורפים ("Evil Dead"), ריימי מספק בידור ברמה הגבוה ביותר. לפי הראיון הזה שהופיע בניו יורק טיימס נראה כי ריימי עשה את " קחי אותי לגיהינום " בשביל הנשמה, וגייס את מלא הניסיון והכישרון שלו על מנת למתוח את עצבי הצופים כמיטב יכולתו.

אבל מתוך התחשבות בנשים בהריון ובקוראים הסובלים מבעיות לחץ דם החלטתי לנסות למצוא אלטרנטיבה וגיליתי עוד כמה אופציות. ניקולאס קייג' מוצא בסרט מסקרן למדי בשם "הנבואה" מסמך בן חמישים שנה המנבא במדויק אסונות לפני התרחשותם, ומתפלא לגלות שאף אחד לא מאמין לו כשהוא מנסה למנוע אותם. האם תחת ידיו של אלכס פרוייאס ("אני, רובוט") יהפוך הרעיון הזה לסרט איכותי או לרצף מרדפים סתמי? אין לדעת.

קארלוס קוארון, אחיו של הבמאי אלפונסו, שהתפרסם כתסריטאי של "ואת אימא שלך גם" שבויים על ידי אחיו, מביים סרט ראשון בשם "רודו וקורסי", בו מככב המאהב הלטיני הנוכחי גאל גרסייה בראנל ("דרום אמריקה באופנוע"). משום מה העובדה שהסרט מתאר יחסים מורכבים בין שני אחים שמשחקים בקבוצות כדורגל יריבות לא מפתיעה אותי. הזוית האישית יכולה בהחלט להפוך את הסרט למעניין.

עוד סרט מסקרן הוא "סרוגייט" הישראלי, שזכה ליחסי ציבור חינם בשבוע שעבר כשקן לואץ', שמסתבר שהוא די אידיוט (אני מעריץ אותו והכל אבל אני מעריץ גם את ווגנר), גינה את החלטת פסטיבל אדינבורו לקבל כסף משגרירות ישראל על מנת שהבמאית טלי שחם תוכל להגיע להקרנה. לא בדיוק הדרך הכי יעילה לעודד את חופש הביטוי בעולם. בכל מקרה הנושא של הסרט, העוסק בגבר מופנם המקבל הדרכה מינית מסרוגייט, נשמע מעניין. בהחלט אפשרי לקפוץ לסינמטק תל אביב לראות במה מדובר.

גם באגף ההקרנות המיוחדות לא חסרות אופציות השבוע. מעריצי "מועדון קרב" ישמחו לגלות כי אדפטציה חדשה לספר אחר של צ'אק פלניוק מוקרנת השבוע בסינמטק תל אביב, ושאנג'ליקה יוסטון מככבת בה. גיבור הסרט "חנק", שמנסה להיגמל מסקס, מסגל לעצמו את מנהג המגונה להיחנק בכוונה במהלך ארוחות במסעדות יוקרה על מנת לקבל תשומת לב, עזרה, ובסופו של דבר, כסף, מהסועדים סביבו. כבר במשפט הזה אפשר למצוא כמה וכמה דברים שמזכירים מאוד את "מועדון קרב". אם הייתי מוצא שלושים וחמישה ₪ על המדרכה אחרי ההקרנה של "קחי אותי לגיהינום", זהו מן הסתם הסרט בו הייתי משקיע אותם.

ואופציה נחמדה אחת לסיום הוא קלאסיקה ישראלית קצת מוזנחת בהזדמנות נדירה על המסך הגדול. "אלדורדו", סרטו הראשון והמצוין של מנחם גולן משנת 1963 מקרין בסינמטק ביום ראשון ב 1800. חיים טופול, גילה אלמגור ושייקה אופיר מככבים בפילם נואר ישראלי אורגינל העוסק במועדון הלילה אלדורדו, בו נפגשים בכירי עולם הפשע של יפו.

נס במילנו 1951 Miracolo a Milano

לא קשה להבין למה "נס במילאנו" של ויטוריו דה סיקה זכה בדקל הזהב בשנת 51. התנופה הויזואלית בה הוא עשוי, המוסיקה המרוממת, המסרים הסוציאליסטיים וההומניסטיים, והאפקטים המיוחדים הופכים אותו לחוויה סוחפת גם היום. אבל למרות האהדה המובנת שאני חש כלפי הפקה מרשימה כל כך, קשה לי להתחבר למשלים שמאלניים מסוג זה. אווירת הקרנבל של הסרט לא תואמת את המסרים הקשים שלו, והתחושה הנוצרת היא שדה סיקה לא תפר את התסריט שלו עד הסוף, והעדיף ברוב המקרים לכתוב את מה שנראה טוב על המסך במקום את הדבר הנכון.

עלילת הסרט הברכטיאנית מגוללת את סיפורו של טוטו, שנמצא על ידי אימו החורגת כתינוק בין הכרובים בחצר, ונשלח לבית היתומים בגיל צעיר לאחר מותה. לאחר שטוטו יוצא אל העולם כגבר צעיר, הוא מצטרף לקבוצת חסרי בית שמקימים שכונת פחונים מחוץ למילנו, ושרים יחדיו המנון בו הם מתגאים בכך שהם מסתפקים במועט. כשמובי המליונר מגיע לקנות את האדמה עליה שוכנת הקהילה הוא מוותר במהרה מכיוון שהוא מבין כי לא בקלות יעזבו תושבי המקום את הבקתות העלובות שלהם. אבל התמונה משתנה כשחבר קצת פחות נאמן בקבוצה מודיע למובי כי האדמה עליה השכונה יושבת שופעת נפט (שבסרט הזה הוא שקוף ולא שחור), ומובי חוזר חמוש בצבא שוטרים להראות לתושבים מי הבוס. הנס מתרחש כשטוטו, בעזרת רוח אמו הטובה, מקבל יכולות על ומגרש את השוטרים רק על מנת לגלות כי חבריו לקהילה לא מסתפקים במועט כל כך כשהם ניצבים מול אפשרויות אינסופיות.

הסרט רצוף סצנות קטנות ומחממות לב מחד ורגעים ויזואליים עוצרי נשימה מאידך שמשלבים את המציאות הקשה עם דמיון ואגדה. אנשים עפים באוויר, סילוני נפט פורצים מהאדמה ומתלקחים, קרני שמש יוצרות עיגולים של אור בהם מצטופפים העניים הקופאים, מלאכים פורצים מן השמיים, רימונים יוצרים שכבה עבה של עשן מעליה נתלה טוטו המסכן. מלבד טוטו, בת זוגו ואמו, קשה להבדיל בין תושבי המושבה (שחלקם, בהתאם למסורת הניאו ריאליזם, מגולמים על ידי שחקנים לא מקצועיים ) והקיום שלהם כקבוצה הוא זה שמקבל דגש. חלק מהזמן זה יוצר תחושה קצת מעצבנת של המוני אנשים שרצים וצועקים, אבל חלק מהזמן זה עובד. אין ספק שדה סיקה הוא רב אמן של בימוי המונים. טוטו עצמו ובת זוגו מעוצבים כמיזוג בין קדושים למפגרים, בסגנון פיטר סלרס ב "להיות שם". החיוך הנרגש לא יורד מפניהם לרגע.

השאלה הנשאלת היא מדוע דה סיקה מוצא לנכון לביים סרט המתאר דיכוי על רקע מעמדי עם כל כך הרבה שמחת חיים ואושר. בסופו של הסרט (ספוילר כמובן) נאלצים תושבי המושבה לעזוב את בתיהם ונאסרים, וכשטוטו מפעיל את יכולותיו הקסומות התוצאה היא שכולם עפים על מטאטאים אל עבר השמיים, מה שנראה לי לפחות כמקבילה קולנועית לעליה לשמיים. הם עפים אל על כשברקע מתנגנת מוסיקת וודוויל עליזה. מה המשמעות של זה? שאין לעניים מקום על פני האדמה? שהעניים הם קדושים מעונים? אם כך אז מדוע החיוך והעליצות?

אני מניח שליצור משלים בעלי מסרים חברתיים נראה לדה סיקה כדבר טבעי ונכון באותה התקופה, אבל לי השימוש שלו בעולם פנטסטי על מנת להעביר את מסריו נראה קצת מפוקפק. כסיפור אגדה קשה להנות ממנו כי הוא מרגיש מגויס, דבר שבהכרח הופך את התמימות הכובשת שלו למאולצת. כסיפור ריאליסטי על הקשיים בהם נתקלים בני המעמדות הנמוכים (כמו שדה סיקה עצמו יצר עם "גובי האופניים") הוא לא עובד כי הסרט כולו קריקטוריסטי ומסוגנן. מה שנותר הוא רצף תמונות פנטסטיות, שמצליחות להיות מושכות ויפות כשלעצמן, ובהחלט מבוימות בלהט מדבק, אבל בסופו של דבר אינן מתחברות לכדי יצירה קוהרנטית.

גלנגרי גלן רוס 1992 Glengarry Glen Ross

קשה לי להאמין שאנשי מכירות באמת מתכנסים בערבים על מנת לצפות בצוותא ב "גלנגרי גלן רוס", כמו שעושים ג'ובאני ריביסי וחבריו בסרט "חדר לחץ". הדיאלוגים המופיעים בסרט אמנם ראויים לשינון ודקלום, וכמות הגסויות המופיעה בהם לא היתה מביישת גם את ספייק לי או את קוונטין טרנטינו (138 פאק ו 50 שיט לפי IMDB), אבל הסרט מציג את משרד המכירות בו הוא מתרחש כגיהינום עלי אדמות, ואת הסוכנים עצמם כחבורת נחשים ארסיים.

המחזה של דיויד מאמט עליו מבוסס הסרט עלה על במות לונדון כבר ב 1983 אבל עברו תשע שנים עד שהתסריט שנכתב לפיו מצא את המפיק שהסכים לקחת סיכון עם חומרים כל כך לא מסחריים. בסופו של דבר כשניגש הבמאי ג'יימס פולי לצילומים היה זה בעקבות הסכמת חלק גדול מהקאסט, שכלל את אל פאצ'ינו, ג'ק למון, אד האריס, אלן ארקין, קווין ספייסי ואלק בולדווין, לעבוד תמורת משכורת מופחתת, דבר שלא מנע משחקנים ידועי שם כמו רוברט דה נירו או ריצ'רד גיר להביע עניין בתפקידים. כולם רצו לגלגל על שפתיהם את הטקסט של מאמט, שכבר אז היה נחשב למופתי.

כצפוי הסרט כשל בקופות. פולי אמנם העביר את הסיפור למסך בטעם טוב, מבלי לפגוע באינטימיות שלו ובאפקט הקלאוסטרופובי שהוא יוצר, אבל לא ניתן להכחיש כי יש באדפטציה שלו משהו מאוד לא קולנועי. הסרט, כמו המחזה, מדבר בשפה תיאטרלית, תוך שימוש נרחב בסאבטקסט ונוקט בגישה לפיה תפקיד המילה כנשאית של אינפורמציה עלילתית משני לתפקידה כמאפיינת של הדמות ההוגה אותה וככלי העבודה של השחקן.

בתחילת הסרט מודיע בכיר במשרד מכירת מקרקעין (בולדווין) כי רק שניים מבין כלל העובדים במשרד עומדים להמשיך להיות מועסקים בו לאחר תהליך סינון תחרותי. כל אחד מהסוכנים מקבל שני "לידים" המכילים את פרטיהם של קונים פוטנציאלים, אליהם הוא אמור לפנות ולהם הוא אמור למכור קרקע ויהי מה. אחרת – למשרפות. הבעיה היא שהלידים ישנים. לשכנע את האנשים מאחורי השמות לחתום על טופס המכירה הקדוש זו משימה בלתי אפשרית. אין זה מפתיע כי במהלך הלילה נשדדים הלידים הטובים מהמשרד, והשאלה הנשאלת היא מי מבין הסוכנים אחראי לפשע.

מטבעם אנשי מכירות הם אנשים פטפטנים. כשאנשים כאלה נלחצים לפינה הם לא משחררים אלימות או דמעות, הם משחררים שטף דיבור אינסופי. במהלך הסרט הסוכנים משכנעים, מתחננים, מאיימים, מסבירים, נאנחים, משקרים, מדברים עם עצמם, מוכרים. כל אחד מהם פיתח עם השנים סגנון מכירה משלו, והדקלום האינסופי, שמטרתו לעיתים היא אך ורק להמשיך את השיחה בכל מחיר, הפך עבורם לטבע שני.

כיף לפגוש על המסך את האנשים מהם אנחנו מסננים טלפונים כל חיינו. כל אחד נתקל בשלב מסוים בחייו באיש מכירות ממולח שמצליח למכור לו את הדבר האחרון שהוא צריך. היחס אליו הוא תמיד תמהיל של זלזול והערכה, שעשוע ועצבים. וזו בדיוק התגובה שמייצרת חבורת המקצוענים המעונבים בסרט.

אל פאצ'ינו משחק את ריקי רומא, שאינו צריך את הליד כי הוא מסוגל למכור גם לזר שהוא פוגש במסעדה. ג'ק למון משחק את שלי "המכונה" לוין, הדוד הנחמד והלא מזיק שמנסה לשבור תקופה ארוכה ללא מכירה. אלן ארקין הוא הסוכן טוב הלב וחסר הביטחון ואד האריס, בתפקיד לא אופייני בו הוא אינו מסכן וסובל, הוא הקומבינטור שאוהב לקטר. קווין ספייסי מפקח על כולם כמנהל המשרד השנוא שלא מכר מטר מימיו ולא מתבייש לנצל את מעמדו תמורת בצע כסף.

לפי הסיפורים האווירה בזמן הצילומים היתה של סדנת משחק. השחקנים נשארו על הסט גם בזמן שצולמו סצנות בהן הם לא משתתפים על מנת ללמוד מקולגה בעבודה, והטייקים נמשכו לעיתים דקות ארוכות. במהלך הצפיה בסרט קורה דבר שקורה לעיתים במחזות של צ'כוב (שמאמט אוהב כפי שניתן ללמוד מ " ואניה ברחוב 42" שלו). הדיאלוגים, שמכסים כל חלקה טובה של זמן מסך, הופכים לסוג של רעש רקע. מכיוון שחלק גדול מהדברים הנאמרים הם הגיגים שונים, ולעיתים רחוקות אומר מישהו משהו שקשור לעלילת הפשע שמהווה את הבסיס של הסרט, קל לצופה לשכוח את עצמו בעבודת המשחק ופשוט להתענג על ההופעות של השחקנים. קשה לחשוב על סרט בסופו הצופה מכיר את הדמויות טוב יותר מאשר את סוכני המכירות ב "גלנגרי גלן רוס", ודיויד מאמט מצליח ליצור את התחושה הזו מבלי לחשוף כמעט דבר על חייהם.

פרחים שבורים 2005 Broken Flowers

אני מניח שהסיבה היחידה שלקח לי כל כך הרבה זמן להביא את עצמי לצפות בסרטו האחרון של ג'ים ג'רמוש היא הטראומה שפרצופו מכווץ הגבות של ביל מוריי גרם לי בשני סרטים קודמים בהם הוא השתתף בשנים האחרונות - "אבודים בטוקיו" ו "עמוק במים". שלא תבינו אותי לא נכון, אני לגמרי בעד הקאמבאק שווס אנדרסון יזם עם "המירוץ לצמרת של מקס פישר" (קלאסיקה של תרגום שמות), "לקום אתמול בבוקר" הוא אחד הסרטים האהובים עלי, וגם אני כמו כולם גדלתי על "מכסחי השדים". בקיצור, אני קהל היעד. אבל בשני הסרטים הנ"ל הרגשתי שסופיה קופולה וווס אנדרסון מסתמכים יותר מדי על הלקוניות והאדישות של מוריי והתוצאה בשני המקרים היתה החמצה של התפקיד שלו.

מוריי הוא שחקן קומי בבסיס והמעבר שלו לדרמה אינו דבר מובן מאליו בכלל. נהפוך הוא. דווקא בגלל היכולת שלו לומר טקסטים מופרכים בפרצוף קפוא ולהגיב באדישות לסיטואציות מטורפות הוא מבטל אוטומטית כל תגובה רגשית מה שגורם לכך שבקומדיות אינדי כמו "עמוק במים" או בדרמות עגמומיות כמו "אבודים בטוקיו" מוצא את עצמו הצופה תקוע עם שחקן ראשי שאינו מזיז שום שריר בפניו במשך סרט שלם. התוצאה היא, איך לומר, קצת משעממת. אם תזכרו ב "מכסחי השדים" תשימו לב שמוריי הוא זה שהיה מרגיע את הפרטנרים שלו בהערות ציניות ושומר על קול גם נוכח המפלצות המשונות ביותר. הרגעים היחידים בהם הוא השתחרר היו רגעים בהם הוא התנהג בצורה מטורפת, הפוגה קומית שלא נמצאת בשני הסרטים אותם אני משמיץ. אני יודע, הוא מקסים, הוא מצחיק, צריך רק להביט בו וכבר אתה נמס. אבל יש גבול לכריזמה של כל שחקן, ונראה כי קופולה ואנדרסון קצת מתחו את הגבול במקרה של מוריי.
ג'רמוש הולך על חבל דק בכל הנוגע לשימושו בפרצוף המדובר אבל באופן מפתיע, למרות חששותי, מוריי נסבל לחלוטין. אולי זה בגלל שהסרט כולו, שכפי שאני חוויתי אותו מושפע מסרטיו של אקי קאוריסמקי, אינו מסתמך על משחק יותר מדי, לפחות לא בתפקידי הגברים. לא מוריי, לא ידידו המגולם על ידי ג'פרי רייט, ולא הבחור שכנראה אינו בנו אותו הוא פוגש בסוף הסרט, אינם משחקים ממש, אלא יותר מסמנים את תפקידם ומדקלמים את הטקסט. היחידים שאיכשהו מפגינים קצת חיות הם בעלה המעצבן של פראנסיס קונרוי (כריסטופר מקדונלד) ושני האופנוענים חמומי המוח שאחראים לפלסטר שנראה בתמונה.
בסרט מקבל מוריי מכתב מסתורי מאישה שטוענת כי יש לו בן. המכתב גורם לו לצאת למסע בעקבות בנות זוגו מן העבר על מנת לברר מי מהן היא אם בנו, ואם אכן יש לו בן. בניגוד לגברים כל הנשים אותן הוא פוגש בדרך משחקות מצוין ללא יוצאת מן הכלל, והמפגשים עמן הם הרגעים המעניינים ביותר בסרט. שרון סטון, ג'סיקה לאנג, טילדה סווינטון, קלואי סוויני ופרנסס קונרוי הן כולן שחקניות מרשימות ולכל אחת מהן ג'רמוש מצייר בהומור דמות אחרת, עם מוזרויות משלה ומערכת יחסים משלה עם מוריי. דרך המפגשים הללו לומד הצופה להכיר את הגיבור שלו הרבה יותר טוב מאשר דרך ההתנהגות של הגיבור עצמו, ובסופו של הסרט הצופה אוהב אותו בגלל מה שהוא יודע עליו, ולא בגלל הכריזמה של השחקן.
פסי הקול של ג'רמוש הם תמיד מעניינים ובמקרה הזה הוא השתמש בהרחבה בהקלטות של מוסיקאי הג'אז האתיופי המדהים מולאטו אסתטקה, שמוסיפות לאוירה אם כי אינם נראות קשורות כל כך לדמותו של ג'פרי רייט, האדם שנתן לגיבור את הדיסק של מולאטו אותו הוא שומע במערכת של המכונית במשך כל הדרך. יש בשילוב הזה של הפסקול בסרט משהו קצת מאולץ שגורם לי להאמין שג'רמוש נותן להערצה שלו למוסיקה לעוור אותו. זה נחמד לשלב מוסיקה שאוהבים בסרט אבל כשמדובר במוסיקה דיאגטית צריך לחשוב טוב איך משלבים אותה בצורה שלא תפריע וג'רמוש לא ממש עושה את זה. נחמד לראות לשם שינוי את ניו ג'רסי ואת ווסטצ'סטר במקום את קליפורניה או את דרום ארצות הברית. הרבה מהסרט נראה כמו קליפ הפתיחה של הסופרנוס.
סרט חדש של ג'רמוש, שגם בו מופיע מוריי אמור להגיע למסכים באוגוסט. זה הפוסטר.

Los cronocrímenes 2007 Time Crimes

החיים מלאים הפתעות.
כשהתעוררתי ביום ראשון האחרון לא העלתי על דעתי שדווקא השבוע יזמן לי הגורל שני סרטים בהם כלי הנשק המרכזי הוא מספריים, אבל שלושה ימים אחרי שראיתי את "Inside" ורבע שעה אחרי תחילת הצפיה בסרט הספרדי "פשעי זמן", הבנתי כי אכן זה מה שקורה. יכול להיות שהקוסמוס מנסה לשדר לי איזה מסר? אולי אלוהים רומז לי שאני צריך להסתפר?
נאצ'ו ויגלונדו ביים את הסרט הקצר והמשעשע הזה, שנראה קצת כמו פרק של "Flight of the Conchords", לפני שהוא יצר את מותחן המד"ב דל התקציב והאלגנטי "פשעי זמן" שקיבל ביקורות אוהדות ביותר בשנה שעברה. "פשעי זמן" עוקב אחר גבר ספרדי שמנמן שמנסה להציץ לבחורה חמודה אותה הוא רואה מחצר ביתו ומוצא את עצמו בעקבות הנסיון נרדף ביערות על ידי מטורף חמוש במספריים שפניו עטופים בתחבושות. העלילה משנה כיוון כשלגמרי במקרה תופס הגיבור מחסה בתוך מתקן מדעי משונה שמשמש, כפי שהוא מגלה בהמשך, למסע בזמן.

כשאומרים מסע בזמן בדרך כלל עולות בראש תקופות קדומות או עתיד מרוחק אבל במקרה הזה ויגלונדו, שכתב גם את התסריט, מנמיך את הרף ומחזיר את גיבורו שעות ספורות אחורנית בלבד. די מהר מבין הגיבור כי לא זו בלבד שהוא עצמו האדם חובש התחבושות שהתקיף את עצמו עם מספריים, יש גם גרסה שלישית של עצמו שמסתובבת לא רחוק ומבלגנת את העניינים הלאה. הלחץ בו נמצא הגיבור, שעובד קשה כל הסרט על מנת לחזור למסלול הזמן הנורמלי, מתעצם כשהוא הורג בטעות את בת זוגו ונאלץ להבין כיצד הוא משנה את מהלך הזמן על מנת להחזירה לחיים. בחלקו השני של הסרט, כששלושת הגרסאות של הגיבור מסתובבות על המסך, העלילה מתחילה להיות קצת מבלבלת, אבל נדמה כי הגיבור עצמו מצליח לשלוט בעניינים וההנאה לא נפגמת מחוסר היכולת לעקוב. לאורך כל הדרך הסרט מצליח לייצר את התחושה שאפילו אני, עם שלושת היחידות המסכנות שלי במתמטיקה, אצליח להבין מה קרה אם אשב עם דף ועט כמה דקות ואתרכז.

בסופו של דבר מדובר בתרגיל מחשבתי מוסרט לעילה ומלוהק בחוכמה שנראה כמו עבודה של סטודנט מוכשר במיוחד שלא מתיימר להתמודד ברצינות עם דברים כמו דרמה או רגשות, ובחר בז'אנר שיאפשר לו להימנע מהם. מבט על תרגילים דומים מהשנים האחרונות כמו "קיוב" או "המסור", בהם המשחק גובל בהיסטריה צעקנית, יוצר את הרושם כי דווקא החיסרון של ויגלונדו הופך ליתרון, והמשחק המאופק הופך את הסרט לריאליסטי יותר. הגיבור הוא לא צעיר ולא יפה, התגובות שלו לסיטואציה הלא הגיונית הן אמינות, ואת העובדה שהוא מצליח לתפקד בכלל מייחס הצופה לייצר הישרדות מובנה שמתגלה בשעה של מתח קיצוני. הוא מצליח לפעול בהחלטיות אבל ממש לא נראה כאילו הוא נהנה מהתהליך, דבר שמוסיף לסרט פאן הומוריסטי.

לא ברור לאן יובילו השמועות המתרוצצות ברשת לגבי רימייק אמריקאי אותו יביים דיויד קרוננברג. למרות שעל פניו הסרט והבמאי נראים מתאימים אותי אישית השמועות הללו לא מלהיבות מכיוון שהסרט של קרוננברג שהכי דומה ל "פשעי זמן" הוא "אקזיסטנז", אחד החלשים שלו. אני היתי מעדיף שקרוננברג יתרכז בכיוון המדהים אותו בו הוא צעד בשני הסרטים האחרונים שלו. סרט מסע בזמן יכול להיות עבורו סוג של ריגרסיה לאיזורים אותם הוא חקר כבר בעבר.

2008 The Children

הבמאי טום שנקלנד והתסריטאי פול אנדרו וויליאמס עושים לילדים מה שהיצ'קוק עשה לציפורים בסרט האימה הבריטי מ 2008. קשה להחליט מה פחות צפוי, שהעורב ליד החלון יתחיל לנקר לך את הפרצוף או שילד בן ארבע יתנפל עליך וינסה להרוג אותך, אבל לא נורא, יש מקום לכולם.

במהלך חופשת חג המולד נפגשת משפחה יאפית בבית מרוחק מצוידת בחבורת זאטוטים ונערה מתבגרת. הקטן מבין הילדים מתחיל די מהר להשתעל ולבהות בחלל ונראה קצת חיוור ומוזר. תוך עשרים וארבע שעות נדבקים הילדים האחרים מהראשון ומתחילים להתנהג צורה דומה, בתוספת סימפטום חדש, אגרסיביות פסיכוטית שגורמת להם לנסות לרצוח את הוריהם ואחותם לאלתר. לא ברור בדיוק כיצד הוירוס המשונה, שנראה כמו שפעת במבט ראשון, יוצר תגובה כה לא שגרתית, אבל בשלב הזה של הסרט עסוק הצופה בנסיונות נואשים להבין מאיפה הילד הרצחני יצוץ עכשיו, ואינו פנוי לתהיות חסרות שחר לגבי הסיבה להתנהגות המופרעת.

מבין כל סרטי האימה המתעסקים בילדים רצחניים (שסקירה מקיפה שלהם מספק המבקר הזה), הילדים בסרט הזה הזכירו לי במיוחד דווקא את הילדה החמודה מ "ליל המתים החיים" (בתמונה התחתונה), שנתפסת על חם כשהיא אוכלת את הוריה לאחר שהפכה, בהתאם לטרנד שהסרט מתאר, לזומבית. בניגוד לילדים שטניים ומפחידים דוגמת דמיאן ("אות משמיים") או הבלונדינים האריים מ "ילדי התירס", שמשדרים קרירות ואדישות, הילדים בסרט הזה הם רגילים וחמודים, והצופה לומד להכיר אותם לא רע לפני שהם עוברים את השינוי לרעה. ומעבר לזה, גם אחרי שהם משתנים יש להם את היכולת להעמיד פנים שהם ילדים נורמלים ולהשפיע רגשית על ההורים, שרק מחפשים את התירוץ לוותר על התענוג המפוקפק של רצח ילדיהם.

בזמן שההורים מנסים להבין מה קורה, לקרוא לאמבולנס ולעשות עוד כל מני דברים שאנשים בסרטי אימה עושים במקום לקחת את הרגליים ולהתרחק מהסט, הילדים, שנאלצים לשתף פעולה בגלל מגבלת הגודל שלהם, עושים כמיטב יכולתם על מנת ללכוד את ההורים ולרצוח אותם וגם נראים כאילו הם עושים חיים בדרך. בכל הזדמנות מדגיש שנקמן את העובדה שהנשק החזק ביותר של הילדים הוא העובדה שכשהם עומדים ולא זזים הם נורא חמודים, והילדים מצידם לא מתביישים להפעיל סחטנות רגשית ולדבר בקול מסכן וחולה (שמזכיר את הקול שאני היתי עושה כשהיתי מנסה לשכנע את ההורים שלי שאני חולה כדי להבריז מביה"ס) על מנת לגרום להורים להתקרב.

בסופו של דבר מדובר בסרט אימה קטן וחכם שנותן טוויסט עכשווי על רעיון מוכר, ממצה בצורה די מקיפה את האפשרויות המצמררות שהסיטואציה עליו הוא מבוסס מזמנות, ואפילו מצליח להיות מקורי לרגעים. שווה לעקוב אחרי שנקמן ולראות לאיזה קבוצת גיל הוא יטפל בסרט הבא שלו. אני ממליץ על זקנים.

שתי אהבות 2008 Two Lovers

הבמאי ג'יימס גריי עושה עבודה טובה באדפטציה שלו ל "לילות לבנים" של דוסטוייבסקי שראיתי במוזיאון לפני יומיים. הופתעתי לטובה. חואקין פיניקס, כריזמטי כתמיד, נותן תפקיד מצויין כצעיר מעורער בנפשו שמנהל שתי מערכות יחסים במקביל, עם שכנתו הבלונדינית (גווינת' פאלטרו) ועם בתו הברונטית של שותף אביו לעסקים (ונסה שואו בתור הבת ומוני מושונוב בתור האב). את הבלונדינית הוא אוהב למרות שהיא מסוממת, שיש לה חבר ושהיא לא אוהבת אותו. את הברונטית הוא לא אוהב למרות שהיא אוהבת אותו ושההורים שלו לוחצים עליו לכיוונה. איזבלה רוסוליני משחקת את אמו של פיניקס.

כולם משחקים טוב למרות שרוסוליני קצת מאופקת מדי ומחמיצה את התפקיד שהיה יכול להיות המרגש ביותר בסרט. פאלטרו יפה וחיוורת ושואו יבשה ולא מושכת, בדיוק כמו שהן צריכות להיות. מושונוב לא מבריק אבל גם לא מפריע במיוחד. התסריט מצוין. הטריק המרכזי הוא עיצוב דמות בן זוגה של פאלטרו, גבר נשוי שפאלטרו היא המאהבת שלו, כאדם כה מכוער וחלקלק עד כי הצופה מתקשה להאמין כי הוא עומד לעמוד בהבטחתו ולעזוב את אשתו לטובת חיים משותפים עם פאלטרו. בסופו של הסרט, כשהוא אכן עושה זאת, הצופה מזדהה לחלוטין עם פיניקס בחוסר האמונה שגבר כה מגעיל עומד בדברו, דבר שהופך תפנית עלילתית סטנדרטית למפתיעה. ברור היה כי פיניקס לא יזכה בפאלטרו,אבל אני הייתי משוכנע כי הסיבה תהיה שהיא פשוט תבריז.

אולי זה בגלל שמעולם לא קראתי את הספר אבל על פניו לא הבנתי מדוע התעקש גריי להדגיש את העובדה שהגיבור סובל מהפרעה דו קוטבית ואף נוטל תרופות, ולא השאיר אותו בגדר בחור דכאוני סטנדרטי. זה לא באמת שירת שום דבר וברגעים מסוימים קשה היה לדעת אם המתח בו טעונות סיטואציות מסוימות נובע מהדרמה או מהידע המוקדם לגבי מחלתו של הגיבור. במהלך הצפיה המתח היה מוצדק ועבד מכיוון שהייתי בטוח שבשלב מסויים הגיבור אכן יתנהג בצורה שתצדיק אותו, שהמתח ישבר, שפיניקס יעשה משהו קיצוני. אבל זה לא קורה, וברטרוספקטיבה זו תחבולה קצת זולה.לא אהבתי גם את ההתפרצות של פיניקס על הגג בה הוא חשף את פרטיו של שברון לב מן העבר. היה ברור כל הזמן כי הגיבור חווה טראומה אבל ההשפעות של הטראומה הורגשו מבלי שהיה באמת צריך לספר מה היא והסצנה המביכה מעט בה הוא מתוודה לא באמת הוסיפה.

אבל הקטנוניות מיותרת במקרה הזה כי הסרט עובד מעולה. בסופו מרגיש הצופה מה המשמעות של Bitter Sweet בצורה מושלמת, ויוצא מהאולם אל העולם עם חיוך עצוב על הפנים.

À l'intérieur 2007 inside

אם יש סרט שאפשר להגיד עליו בלב שלם שהוא הסרט הכי פחות מומלץ לנשים בהריון בהיסטוריה של הקולנוע, "תינוקה של רוזמרי" הוא ללא ספק הסרט הזה, אבל "Inside" הצרפתי הוא מתחרה רציני ביותר. רוב הסרט עוקב אחר נסיונה הנואש של אלמנה בשבוע הארבעים של הריונה (זה אומר שזה מאוד קרוב לסוף לאלו מביניכם שאינם עומדים להיות הורים בקרוב) לברוח מנקבה פסיכותית במיוחד שחדרה לביתה חמושה במספריים גדולים במטרה....נראה לי שעדיף להשאיר את זה לדמיונכם הפורה. שימושם הנדיב של בוסטילו ומאורי, צמד הבמאים, בדם מלאכותי, והגראפיות של קטעי האלימות (שמהווים את רוב הסרט) הופכים אותו לאחת מחוויות הצפיה האינטנסיביות שעברתי בזמן האחרון, וגם הפרמיס של הסרט ניחן בפשטות קונסטרוקטיבית. העיסוק באינסטינקט האימהי של הגיבורה, שמהווה את הכוח המניע של התסריט והופך את הגיבורה בשיא הסרט למקבילה הצרפתיה לאמזונה צמאת דם, הוא תירוץ מעולה לסדרת הסצנות העקובות מדם שחולפות על המסך, והצופה יוצא מהסרט מסופק מכל הבחינות. גם הרבה דם ושימוש יצירתי במספריים וגם תבנית עלילתית סימטרית של סרט נקמה. נקווה שהסיקוול בדרך.
נ.ב.
בוסטילו ומאורי...קצת מזכיר את פאלוד ומורו ("העין"). מעניין למה במאי סרטי אימה צרפתים תמיד מגיעים בזוגות.

Splinter 2008

כמו ב "The Mist" המצוין מהשנה שעברה גם בסרט זה כלואים הגיבורים בחנות כשכוח מאיים מונע מהם לצאת החוצה, אבל הפעם הם רק שלושה והחנות קטנה ומבודדת יותר. האיום לובש צורה מקורית במיוחד ב "Splinter", כל כך מקורית שקשה אפילו להסביר במה מדובר וסגנון הצילום, שמראה את המפלצת לפרקי זמן קצרים בהם העין בקושי מספיקה לקלוט משהו, רק תורם לערפול ולתחושת האימה שהוא יוצר.
אני אנסה בכל זאת: מדובר בבני אדם שנדקרים על ידי קוצים משונים הגורמים לגופם להתפרק, להתעוות ולהפוך לאורגניזם
חסר תודעה שמפיץ עוד קוצים שחורים, רוצה לאכול אנשים אחרים, נמשך לחום, מהיר בצורה לא רגילה, נושך, מדבק ומסוגל במידת הצורך להתפרק ליחידות קטנות ואוטונומיות כמו יד שמתחילה לטייל פתאום (ציטוט מ "Evil Dead 2" כמובן).
הסרט לא מפחיד במיוחד או חכם במיוחד אבל הוא מכיל כמה רגעים משעשעים כמו כריתת ידו של אחד הגיבורים עם סכין יפנית על מנת למנוע מהמחלה להתפשט או הקפאתו של גיבור אחד כמעט למוות על מנת למנוע מהמפלצות להבחין בו. פתרונות יצירתיים שלא היו מביישים גם את מק'גייבר. אין ספק שטובי ווילקינס הוא במאי שנהנה מעבודתו ומורגשת בסרט חדוות היצירה שלו והאהבה לחומרים אתם הוא עובד( במיוחד לדם המלאכותי שנראה יותר סמיך ומגעיל מהרגיל בהשפרצות הרבות שמופיעות בסרט).
מי שרוצה לקפוץ מהכיסא ולמות מפחד יאלץ לחכות לסרט אחר, אבל מי שאוהב נגיעות של מד"ב ועיסוק נרחב בביולוגיה באימה שלו, ומתעניין גם בצורות חיים חדשות ולא שגרתיות, ימצא את מבוקשו.

While She Was Out 2008

קים באסינג'ר הופכת למכונת הרג במותחן האימה שהפיק גיירמו דל טורו וביימה סוזן מנטפורד.
דלה, אם פרברית אמריקאית מתוסכלת, מוצאת את עצמה נרדפת ביערות על ידי חבורה של פורעי חוק צעירים לאחר שהיא עדה לרצח אותו בצעו, אבל להפתעתם של החוליגנים מגלה הגברת כושר הישרדות מרשים ומצליחה לחסל את רודפיה ולחזור הביתה בשלום.
הסרט אינו סרט אימה של ממש. הוא לא מנסה לייצר מתח בלתי נסבל ולטרטר את הצופה על ידי שוקים מחושבים. במקום זאת נמרטים עצביו של הצופה על ידי הסיטואציה חסרת המוצא והלוקיישן המאיים.
לקראת סופו מצליח הסרט להיות די חתרני, במיוחד בסצנה אמביוולנטית ומפתיעה בה מתמזמזת הגיבורה עם אחד מרודפיה על מנת ללכוד אותו, ויותר מאוחר, כשהיא חוזרת לביתה ומאיימת על בעלה המכה באקדח אותו היא שמרה כמזכרת מהלילה האלים שעבר עליה. משל פמיניסטי אם תרצו.

הנחשול – 1981 – The Wave

בארבעים וחמש דקות מגולל סרט הטלוויזיה של אלכסנדר גרסהוף את סיפורו האמיתי של מורה בתיכון שמחליט להמחיש לכיתה אותה הוא מלמד כיצד ניסחפו המוני גרמנים בתקופת מלחמת העולם השניה אחר קומץ קיצונים. המורה מאמץ לעצמו מניירות של דיקטטור ומתפלא לגלות כמה קל לגרום לבני הנוער לציית בצורה עיוורת וכמה צמאים הם למשמעת. לתנועה אותה הוא מקים הוא קורא "הנחשול" ומצמיד לה אידיאולוגיה מפוברקת שמשלבת בין פאשיזם לסוציאליזם. בסופו של הסרט מרכז המורה את השכבה כולה שנדבקה בהתלהבות של כיתתו באדיטוריום בית הספר וחושף את הניסוי.
הסרט מספק חוויה נדירה שקשה למצוא שכמותה כיום. התמימות והלהט האידיאולוגי שלו גורמים לעובדה שהוא דידקטי באופן חסר בושה להיות נסלחת ואפילו להוות חלק מהקסם שלו. גרסהוף מתייחס לטלוויזיה כאל מעבדת ניסויים וממחיש את הרעיון שאותו הוא מנסה להעביר בצורה פשוטה ואפקטיבית. חבל שהצייתנות של בני הנוער קצת מאולצת וקשה להאמין שאפילו ב 81 מישהו באמת היה משלים עם הצורה בה מתנהג המורה בזמן הניסוי.
הסרט מזכיר קצת את "בין הקירות" מכיוון שחלק גדול ממנו מתרחש בתוך כיתה, אבל בעוד סרטו של לוראן קאנטה ריאליסטי ומשכנע הנחשול עשוי בצורה טכנית ויבשה והמשחק של המשתתפים בו גובל בדיקלום.

התאום – 2009 - The Unborn

השבועיים אותם בילה עם ישראל בחברת ישבנה המפואר של אודט יוסטמן, שהציץ מכל לוח מודעות זמין לקראת עליית הסרט למסכים, ישארו כזיכרון הנעים היחידי מסרט האימה של דיויד ס. גוייר. השילוב המשונה אותו רקח גווייר בין "הדיבוק", "מגרש השדים" ו "תינוקה של רוזמרי" לא מצליח לאגד את האלמנטים השונים והמשונים של העלילה לכדי יצירה קוהרנטית והתוצאה מעוררת פיהוק ומופרכת.
מי שהצליח להתיק את עיניו מהטוסיק המדובר ימצא את הכוח האפל והטורדני שמציק לגיבורת הסרט קייסי מציץ מן המראה כבר בפוסטר של הסרט בדמותו של ילד קטן, אבל הנתיב המרכזי בו משתמש האיום השטני על מנת לחדור לעולם החיים הוא השתלטות על גופם של בני אדם בצד הקרוב יותר של המראה. גוייר היהודי, תסריטאי צמרת שאחראי לעיבודי קומיקס קולנועיים דוגמת "בלייד" או "באטמן חוזר" והשתלט גם על כיסא הבמאי בהפקות מהשנים האחרונות, בחר לשלב באופן תמוה דווקא בסרט האימה היבש הזה אלמנטים הקשורים להיסטוריה של העם היהודי. מלבד השימוש באגדת "הדיבוק", שהפכה למחזה מצליח של אנסקי בתחילת המאה הקודמת שהיה מההצלחות הראשונות של תיאטרון הבימה ברוסיה בהפקה האגדית בה כיכבה חנה רובינה, קיים בסרט גם סיפור מסגרת המתרחש במעבדות המחקר של דוקטור מנגלה. רוח אחי סבתה של הגיבורה, שהפך בידי הנאצים לילד שטני המתקיים בין החיים לבין המוות, הוא "הדיבוק" המדובר, ועובדת היותו תאום קשורה גם היא בדרך כלשהי, שלא מובהרת דיה בתסריט, למטמורפוזה אותה עבר. (ספוילרים בדרך) הריונה של הגיבורה, שמתגלה בסוף הסרט, יצר כנראה תנאים מושלמים להעלתו מחדש באוב של הילד השטני, שמופיע בחלום ובמראה, משתלט על בנם של השכנים, ולבסוף גם על המשתתפים בנסיון גירוש השדים שמתבצע ברגע השיא של הסרט.
גארי אולדמן מגלם רבי חסר כיפה שקורא בספר הזוהר משמאל לימין ומצליח לגרש את הדיבוק בחיקוי חיוור לתפקידו הקלאסי של ג'ייסון מילר ב "מגרש השדים".
הרגעים היחידים בסרט שהצליחו להפתיע אותי היו אלו בהם הופיעו ראשים הפוכים. הראשון היה ראשו של זקן על כיסא גלגלים שנופל מהמדרגות ורודף אחרי הגיבורה על ארבע כשראשו, שעבר סיבוב של מאה שמונים מעלות, הפוך לגמרי. השני הוא כלב רגיל לגמרי בעל ראש הפוך בו נתקל הרבי בשיטוט לילי בבית הכנסת. בשני המקרים יצר הסרט, שנראה לפתע כמו ציור של הרונימוס בוש, צמרמורת קלה.

נ.ב. אני אוהב אותך - P.S. I Love You - 2007

לכאורה מתאר הסרט תוכנית מופרכת שהוגה חולה סופני (ג'רארד באטלר) על מנת לסייע לאשתו (הילארי סוונק) להתמודד עם האובדן, הכוללת משימות שמגיעות אליה בדואר בחודשים שלאחר מותו, שכוללות בין השאר נסיעה למולדתו אירלנד ופגישה עם הוריו ועם חבר ילדותו. דרך אחרת להסתכל על זה היא כעל מזימה מסועפת להפליא שנועדה לסדר לחבר הילדות את האמריקאית החמודה שאתה התחתן החולה הסופני. איך שלא מסובבים את זה זה לא יכול לקרות.

התסריטאי ריצ'רד לגרייבנז, שאחראי לפסגות שמאלץ דוגמת "שתי פנים למראה" ו "הגשרים של מחוז מדיסון" מנסה לייצר סרט אופטימי על התמודדות עם אובדן באדפטציה הקולנועית שכתב לספרה של הבריטית ססיליה אהרן. השאיפה מכובדת אבל הביצוע כושל. כמובן שהיה קל יותר להתמודד עם אובדן לו החתן ז"ל היה משאיר אחריו הוראות מפורטות שנתפרו למידותיה של אשתו ומנחות אותה בכל צעד בדרך להחלמה ממחלת האבל. אבל מה נעשה אנחנו, אזרחי העולם האמיתי, כשנאלץ להתמודד טפו טפו טפו עם סיטואציה דומה? נשב ונחכה למכתב?
כמו "החיים בלעדי" גם הסרט הזה לוקה בזילות של הנושא שלו, אבל בעוד הסרט ההוא הראה תעוזה מסויימת ואפשר לגיבורה שלו להתנהג בצורה חסרת מעצורים לקראת מותה, הסרט הזה אינו מנסה אפילו להתמודד ברצינות עם השאלות אותן מעלה הנושא שלו. במקום זה מספק הסרט פתרון אסקפיסטי לחלוטין שלקוח מעולם הקומדיה הרומנטית. אפשר לעשות קומדיות על התמודדות עם אובדן, אבל לא זו הדרך. אין רגע אחד בסרט בו מרגיש הצופה את המשמעות של ההתרחשויות על המסך, והתוצאה היא גרסה ממותקת ולא ריאליסטית לאחד התהליכים המורכבים ביותר שחווה האדם. ומי שמחפש את הערך הסימבולי\ ברגמני\ וודי אלני שמשוייך דרך קבע לפרסוניפיקציות מסוג זה של תהליכים נפשיים יכול לחפש. אין רגע אחד בסרט הזה שבו המפגשים עם רוחו של המת מייצרים אצל הגיבורה תובנה כלשהי לגבי חייה מלבד איזה בעל נהדר היה לה. לא פלא שלוקח לה כל כך הרבה זמן להתמודד עם מותו.
ליסה קודרו נותנת תפקיד אנטי טייפקאסט משעשע של טורפת גברים צינית, קאתי בייטס נותנת תפקיד סטנטרטי כאמה של הגיבורה, הארי קוניק ג'וניור נותן תפקיד מעולה כמחזרה של סוונק והנופים של אירלנד נחמדים.

ארץ קשוחה - 2007 - No Country For Old Man

למרות ש "ארץ קשוחה" הוא ללא ספק שיפור בהשוואה למוצרים הדלוחים אותם התרגלנו לקבל מהאחים כהן בשנים האחרונות וברגעים מסויימים הוא אפילו מזכיר את השיאים אליהם הם הגיעו בתחילת דרכם, הוא עדיין לוקה בשחצנות הרגילה של צמד הבמאים ובחוסר הרצינות הכרוני שמונע מהם לשחזר את תהילת העבר.
הליהוק של חווייר ברדם לא עובד. אין רגע אחד בסרט בו הוא לא נראה מגוכך. לא ברור לי למה צריך לקחת שחקן שמתאפיין בחיות מתפרצת ובמזג ספרדי נפיץ כדי לשחק אדם נכה רגשית וסדיסט שאינו מראה כל רגש במהלך הסרט. ברדם נראה כלוא בתוך תפקיד שלא מתאים לו ולא מאפשר לו למצות את יכולותיו, והמבטא שלו לא קשור לכלום.
את דמותו של טומי לי ג'ונס אפשר להוריד בעריכה. הוא לא תורם לסיפור דבר מלבד הערות חסרות עניין בעגה הדרומית אליה מכורים הכהנים שגורמות לצופה להביט בשעון בקוצר רוח. במידה רבה מזכירה הדמות שלו את דמות הקאובוי המספר ב "ביג לובובסקי", שהיה מיותר באותה מידה. גם וודי הארלסון לא נחוץ, וכל האפיזודה בה הוא מופיע משונה ולא ברורה.
למרות שגיבור הסרט (ג'וש ברולין) כריזמטי למדי ואשתו (קלי מקדונלד) חמודה גם היא הדיאלוגים ביניהם משוחקים בצורה מאולצת ולוקים בחוסר היגיון. הסיבה לכך היא לא בחוסר יכולת של השחקנים כי אם בטקסט מטופש ובהוראות בימוי מגוכחות. האם באמת יכולה האישה להיות כל כך אדישה לגבי הפעילות הפושעת והילדותית של בעלה המצ'ואיסט? האם המשפט "אם תמשיכי לשאול שאלות אני אקח אותך לחדר האחורי ואזיין אותך" שנאמר בטון חמוד ואדיש הוא באמת תשובה הגיונית כששואלת האישה מהיכן הופיעו המזוודה מלאת הכסף והאקדח? ואם כן אז לא מגיעה לצופים הכרות כלשהי עם הזוג ועם חייהם על מנת שהדינמיקה הזוגית הזו תראה הגיונית? אחרי פתיחה מופתית ונטולת דיאלוגים של הסרט (מלבד, כאמור, המונולוג המייבש של ג'ונס בווייס אובר) ברגע שמישהו פוצה את פיו הקסם נעלם ובדיחות הקרש מתחילות. לא חבל? הכהנים כל כך בטוחים שהם יכולים לפתור כל בעיה על ידי סיגנון הסרט למוות עד כי הם שוכחים שמלבד להגיד באדישות "קול" ולגחך רוצים הצופים גם להזדהות ולהתרגש.
המזל הגדול הוא שברובו של הסרט השחקנים פועלים בשתיקה מופתית והכהנים נאלצים להזכיר לנו כי הם אשפי הפעולה, הצילום, המיזנצנה, העיצוב, והקולנוע בכלל. כל עוד איש לא מדבר הסרט קיצבי, חכם ולרגעים מעורר התפעמות (שוד בית המרקחת תוך שימוש במכונית מתפוצצת כפעולת הסחה הוא דוגמה אחת). האלימות אלימה להפליא, ברולין מעולה בתפקיד של אדם בעל יכולות שלא מכיר בחולשותיו ומשחק החתול ועכבר שהוא משחק עם ברדם מותח ומעורר בצורה יוצאת מן הכלל.
חבל שבשליש האחרון הכל מתפרק. הגיבור (ספוילר אם במקרה נפלתי על האדם היחיד בארץ שלא ראה את זה) מת, טומי לי ג'ונס מקבל יותר זמן מסך ומדבר יותר כך שהאנרגיות יורדות, והסרט, שעד אותו הרגע התקדם במסלול מוכר של סרטי פשע, מקבל טוויסט מהורהר ופילוסופי יותר, שיוצר תחושה לא מספקת ומכעיסה. האחים כהן ניסו לייצר תחבולה תסריטאית קלאסית בה האדם שנראה כמו גיבור הסרט ומתנהג כמו גיבור הסרט בעצם אינו הגיבור האמיתי ובמקום להשתנות הוא מת בזמן שגיבור הסרט האמיתי חווה את השינוי (ראה ערך "שבעת החטאים"). חבל רק שהגיבור האמיתי לא חווה שום שינוי משמעותי, וגם לא עשה שום דבר בשום שלב בסרט מלבד להיות זקן, קמוט פרצוף ונטול אנרגיה. והתאונה בסוף לא פותרת כלום למרות שהיא ללא ספק מרשימה ואסתטית כשלעצמה.

A Nos Amours 1983 To Our Loves

סנדרין בונאר היתה בת 16 כשהיא נשאה על כתפיה את הדרמה של מוריס פיאלה בתפקיד בכורה לא פשוט בו היא עמדה בכבוד רב. כיום, אחרי החינוך מחדש שהעביר אותנו לארי קלארק, סיפור ההתבגרות המינית המהירה להפליא של גיבורת הסרט הצעירה אינו נראה פרובוקטיבי במיוחד אבל ב 81 הוא נתקל בהרמות גבה ובמחאות סטנדרטיות מצד השמרנים.
הסרט מתאר את חייה של סוזן בת ה 16 שמתמודדת עם עזיבתו הפתאומית של אביה (שמגולם על ידי פיאלה עצמו כפי שניתן לראות בתמונה) ללא סיבה נראית לעין ועם החיים לצד אמה הניורוטית ואחיה השתלטן והאלים. סוזן מחפשת חיבה בזרועותיהם של גברים למורת רוחו של אחיה, שמרגיש שבהיעדר האב הוא האחראי עליה, ובסופו של דבר עוזבת את ביתה.
צפיה בסרט כיום מגלה כי הוא נקודת מעבר מעניינת בין הקומדיות המלנכוליות של אריק רוהמר (הוא מזכיר במידה מסויימת את "פאולין על החוף" למרות שהוא מסוגנן בצורה שונה) לבין הריאליזם הנוקב של הדרמה הבריטית מבית מדרשם של קן לואץ' ומייק לי אבל בניגוד לקולגות הבריטיים לא נראה כי פיאלה מתעניין במיוחד באמירה חברתית. הצגת ההרפתקאות המיניות של הגיבורה נועדה לתאר תהליכים פסיכולוגיים, והקשר בין הגיבורה למשפחתה מקבל את הדגש הרב ביותר ואת זמן המסך המכסימלי. ניתן להניח כי המטרה של פיאלה היתה לייצר הזדהות עם דמות של מתבגרת פלרטטנית ופעילה מינית אבל הנסיון הנואש שלו לשמור על תחושת מציאות חזקה גורם לתוצאה להיות קצת מבלבלת. מצד אחד הוא יורד לעומקו של מיתוס, מצד שני אין שום דבר בסגנון של הדמות הראשית שמזכיר את המיתוס הזה. באופן אירוני הריאליזם, שגורם לדמותה של סוזן להיות אנושית וספציפית, עומד בעוכרו של הסרט.
למרות כל זה הסרט הוא נסיון מעניין ומקורי, ונראה כי הוא אף הקדים את זמנו. לו רק היה המשחק של דמויות המשנה טוב יותר והדינמיקה בין בני המשפחה לא היתה מורכבת מצעקות הוא היה מצליח גם לרגש. כמות שהוא הוא נשאר ברמת התרגיל.
הקהל התרגל לא להבין את הסרטים הצרפתיים ובעיית המיקוד של הסרט יכולה להתפרש כניסיוניות, אבל האמת היא שפיאלה, שמחוייב למשחק ולעבודה עם שחקנים, לא מצליח לעמוד ברף הגבוה שהוא הציב לעצמו, והתוצאה היא סרט מבולבל ולא מספק.

Taken 2009

לוק באסון כתב את התסריט של סרט הפעולה הרהוט בכיכובו של ליאם ניסן, שמחזיק כרגע בתואר הסרט הריווחי ביותר של 2009, ופייר מורל ביים. העלילה מתרכזת בנערה אמריקאית שנחטפת בפריז על ידי סוחרי נשים אלבנים חסרי מזל, שלא לקחו בחשבון שאבי הנערה הוא סוכן סי אי אי לשעבר שלא איבד כלום מן היכולות המבצעיות שלו בעקבות הפרישה.
כל עוד הסרט מתרכז בפעולה נטו הוא נסבל למדי, ואפילו ניחן בסוג מסויים של איפוק מרענן ובתכלסיות צ'ארלס ברונסונית מרשימה. אבל סיפור המסגרת, המתאר את מערכת היחסים בין האב לבתו וגרושתו, כמו גם האינפורמציה שמטפטפת מידי פעם לגבי עברו המקצועי של האב, מגוכחים לחלוטין, וגם ברצף סצנות המרדף והחיפושים התזזיתיים ברחבי פריס יש רגעים מביכים. לולא היה ניסן בתפקיד גיבור הפעולה ליהוק מקורי ומסקרן הסרט היה אפור למדי.
הקטעים שמתרחשים באמריקה הרבה פחות טובים מאלו שמתרחשים בפריז. כנראה שבאסון לא יודע לכתוב הוליוודית ובעוד הוא מספק אקשן ברמה גבוהה הדרמה שלו לא צולחת, והסרט נותר ריק מתוכן רגשי למרות המאמצים המרשימים של ניסן. וכן, גם בסרטי פעולה חשוב שיהיה תוכן רגשי.

Paul Blart: Mall Cop 2009

דוגמא מצוינת לדרך בה בימוי גרוע יכול להרוס סרט. קווין ג'יימס, שאחראי גם על התסריט הנוגע ללב, מככב בתוצר אופייני של חברת ההפקות "האפי מדיסון" בראשה עומד כמובן אדם סנדלר שרוחו שורה על ההפקה כולה. העלילה מתארת את חייו האפורים של איש אבטחה מסור במיוחד שמקבל הזדמנות להוכיח את עצמו כשכנופיית שודדים משתלטת על הקניון עליו הוא שומר ולוקחת כבנות ערובה את בתו ואת הנערה אחריה הוא מחזר. התסריט פשוט ויפה וניחן בדיוק בסנטימנטליות חסרת היומרה, בתמימות הכובשת ובמינון המדוד של בדיחות קרש שהופכים את סרטיו של אדם סנדלר עצמו למהנים כל כך. אבל למרות הפוטנציאל הסרט כושל.
קווין ג'יימס הוא לא שחקן מצחיק או מקסים במיוחד, אבל התפקיד של פול בלארט לא דורש ממנו הרבה מעבר למינימום של מסכנות ואנושיות, ואת המעט הזה הוא מצליח לעשות. בתו ואמו מלוהקות בצורה מצוינת כמו גם כל תפקידי המשנה בסרט – הקולגות בקניון, הלקוחות המעצבנים, הנערה בה הוא מאוהב והפושעים. קטעי הפעולה משעשעים גם הם בזכות הבחירה המצוינת להפוך את הפושעים לפעלולני אופניים וסקייטבורד, שגורמת גם למרדף הסטנדרטי ביותר להראות מושקע ומעניין.
הבעיה היא בכל השאר. הסרט לא מצליח לגעת כי ההתרחשויות בסרט אינן מודגשות על ידי הבימוי של סטיב קאר וחלקים שונים בסיפור, שמטבע הדברים אמורים להיות שונים אחד מהשני, מקבלים טיפול דומה שמשטיח את הדרמה. הניצחונות הקטנים של בלארט לא מרגשים, הפאדיחות שלו לא מביכות, הכאב שלו לא כואב, והלחץ שלו לא יוצר מתח. כל הסרט הופך למקשה הומוגנית אחת על ידי עריכה נטולת קצב, צילום טכני ושימוש בעיתי במוסיקה ואלמלא הוא היה מצחיק מדי פעם, בעיקר בזכות הכישורים הקומיים של השחקנים, הוא היה הופך לסבל אמיתי.
החוויה בסופו של דבר משונה. בעוד הצופה עושה כמיטב יכולתו על מנת להנות ממה שנראה כמו סרט מקסים ומשעשע, הוא לא מקבל את שיתוף הפעולה של הסרט עצמו שמאכזב אותו על כל צעד ושעל. הדרך היחידה לשרוד היא להנמיך את הציפיות עד הרצפה ולהתרכז בסיפור שמוביל את הסרט כמו זומבי אל הסוף המתקתק.

שחקי אותה כמו בקהאם 2002 Bend it Like Beckham

תאריך הצפיה - 7.3.09
שעת הצפיה - 2345-0130

להשתמש בשחקנית כדורגל הודית כסמל למלחמה למען זכויות הנשים וזכויות ההודים בבריטניה במכה אחת זה רעיון קונסטרוקטיבי להפליא שלא מצליח להגיע לידי מיצוי בסרטה של גורינדר צ'אדה. קהל היעד של הסרט הגיב אמנם באהדה, ו "שחקי אותה כמו בקהאם" היה הסרט הבריטי הראשון שבויים על ידי במאי "זר" והאפיל לראש טבלת המכירות, אבל בסופו של דבר מדובר במוצר רדום למדי. אין בו את הלהט המהפכני והכעס שסרטי מחאה על רקע אתני אמורים לייצר מחד (ראה ערך ספייק לי המוקדם), ואין בו את הקצב והמתח של סרטי ספורט מאידך. ההגשמה העצמית של הגיבורה נראית מובנת מאליה והמשפחה ה "מדכאת" שלה לא מספיק מפחידה.
אולי זה בגלל צמד השחקניות בתפקידים הראשיים, שחוסר הכריזמה שלהן מונע מן הסרט להתרומם, אולי זו פשוט העובדה שהסרט ארוך מדי ואיטי מדי, ואולי זה השימוש המאולץ במוסיקה, מעין ניסיון כושל לייצר תחושה וידאו קליפית. למרות שכל המרכיבים שם, ואפילו התסריט לא גרוע במיוחד, ההפקה חסרת ברק, הבדיחות לא מצחיקות, דמויות המשנה חיוורות, וקטעי הספורט לא מושקעים.

מגנוליות מפלדה 1989 Steel Magnolias

סרטו של הרברט רוס נחשב לסרט הנשים האולטימטיבי וכיכב בכמה גגים מוצלחים במיוחד בנשואים פלוס. סאלי פילד, דולי פארטון, ג'וליה רוברטס, דאריל האנה, שירלי מקליין ואולימפיה דוקקיס משחקות חבורת נשים דרומיות בגילאים שונים שנפגשות במספרה השכונתית ברגעי מפתח בחייה של הגיבורה הצעירה שלבי (רוברטס) ומקבלות מנה של Female Bonding. כולן משחקות טוב אם כי דמותה של דוקקיס מחווירה לעומת הדמויות האחרות. בולטות במיוחד רוברטס, פארטון ומקליין שמענגות בכל רגע בו הן נמצאות על המסך. דאריל האנה, שקיבלה את התפקיד לאחר שהופיעה מול הבמאי כשהיא לבושה ומתנהגת כמו הדמות אותה היא היתה אמורה לשחק על מנת לשכנע אותו שלמרות שהיא דוגמנית בעברה היא מסוגלת לעשות תפקיד של אישה מוזרה ולא אטרקטיבית, קצת מוגזמת ומסוגננת מידי.
לולא היה הסרט מתרכז במחלת הסכרת החמורה של הגיבורה היה קל יותר להנות ממנו הנאה שלמה, אבל כמות שהוא הוא לוקה בסחטנות רגשית ובמניפולטיביות. גם ברגעים שמחממים את הלב קשה להבין אם מדובר ברחמים או בהזדהות אמיתית עם הדמויות. הכוח של הסרט הוא בדינמיקה בין הנשים, בעיצוב המוקפד של המקום, התלבושות והמבטאים, ובהומור, בעיקר של שירלי מקליין הבלתי נשכחת.
העובדה שמדובר במחזה מצולם ששומר על אחדות המקום והעלילה משחקת לטובת הסרט, שכמו המחזה ממצה את הסיטואציות עד תום בסצנות ארוכות ומפורטות שנותנות לשחקניות את האפשרות לפעול. בין הסצנות עוברים פרקי זמן ארוכים והסרט, שמתאר תקופה של כמה שנים, מקבל תחושה של אפוס קטן.


רוברט הרלינג, המחזאי, מתאר ב "מגנוליות מפלדה" את האירועים שהובילו למותה של אחותו מסכרת. לפני מותה, כך הוא סיפר, הוא תאר בפניה את הקשיים אתם הוא מתמודד ככותב מתחיל. האחות אמרה לו כי היא היתה שמחה לעזור לו אבל אינה יודעת כיצד. לאחר מותה הוא כתב עליה את המחזה שהפך אותו לכותב מוכר.

2008 Pineapple Express

הכריזמה הכובשת של סת' רוגן הופכת את שיתוף הפעולה הקרב שלו עם אדם סנדלר להגיוני ביותר. גם בקומדיית סטלנים במשקל נוצה כמו זו הוא מצליח לחמם את הלב באנושיות הלא מתפשרת שלו, בלוזריות הנצחית ובקול הבאס הגרוני. חבל שלקראת סופו גולש הסרט למחוזות של קומדיית פעולה והופך משעמם למדי. בתחילתו הוא מספק כמה רגעים מזהירים והדינאמיקה בין רוגן לג'יימס פרנקו עובדת באופן יוצא מן הכלל.
מפיק הסרט ג'אד אפאטו טוען כי את ההשראה לתסריט הוא קיבל מדמותו של בראד פיט בסרט "רומן על אמת". לדבריו הוא חשב שזה יהיה מצחיק אם הדמות הזו תצא מהדירה ותתחיל להילחם ב Bad Guys.

גומורה (2008) Gomorrah

הסופר רוברטו סביאנו, שכתב את הספר עליו מבוסס הסרט "גומורה" והיה שותף לעיבודו לתסריט, קצת גנב את ההצגה לבמאי הסרט מתאו גארון. בעוד סביאנו, עליו הכריזה המאפיה הנפוליטנית מלחמה, חי את חייו מאז פרסום הספר במחתרת בסגנון סלמאן רושדי ונהנה ממעמד הקדוש המעונה המתלווה לאי הנוחות המובנת מאליה של מצבו, את שמו של גארון, שאחראי לא פחות ממנו אם לא יותר לתוצאה הסופית, איש אינו מזכיר. אבל למרות ההמולה התקשורתית סביב סביאנו, תסריט הסרט, שתי וערב של סיפורים שהמשותף להם הוא העיסוק בזרועו הארוכה של ארגון הפשע "הקאמורה", סובל מחוסר מיקוד ומקושי ניכר בתפירת הקצוות של העלילות השונות, והבימוי הנטורליסטי הוא זה שהופך את הסרט לחוויה יוצאת דופן ואותנטית ומצליח לספק הצצה אל החיים בתחתית הסולם החברתי בנאפולי.
הסרט מסתמך יותר מידי על ידע מוקדם של הצופה לגבי הדרך בה עובד עולם הפשע וכתוצאה מכך משאיר שאלות רבות לא פתורות. קשה להבין מי נגד מי ועל איזה רקע נוצרות מלחמות בין כנופיות שונות. לא ברור הקשר בין הקודקודים של מערכת הפשע לבין החיילים בשטח. התחושה היא של רצף תמונות אוירה שנועדו לתאר את רוח החיים במערכת הדיור האימתנית והקלאוסטרופובית בה מתרחש הסרט, ולא לתאר סיפור או אפילו ליידע לגבי הדינמיקה האופיינית למערכת הפשע הספציפית אותה הוא מתאר.
אבל החיסרון של הסרט הופך ליתרון בידיו האמונות של גארון, שנעזר בשחקנים לא מקצועיים ובלוקיישנים האותנטיים בהם התרחשו האירועים המתוארים על מנת ליצר תחושת מציאות חזקה. הדמויות הראשיות מלוהקות בצורה יוצאת מן הכלל וקשה להסיר את העיניים מהפרצופים יוצאי הדופן. גם סצנות האלימות והפעולה בסרט עובדות יפה ועשויות בצורה מאופקת ומרשימה. החיסרון היחיד הוא בסיפורים עצמם, ובתחושת האכזבה שהצופה חש לקראת סוף הסרט. בסופו של כל אחד מקווי העלילה שואל את עצמו הצופה האם זה הכל? התחושה היא לא תחושת ההחמצה שהחיים חסרי התקווה של הדמויות בסרט יוצרים. זו תחושת ההחמצה של סיפור שלא כתוב עד הסוף.

מלחמה בע"מ (2008) War inc

ג'ון קיוזק חושף צד חתרני יותר באישיותו כשותף בהפקה ובכתיבת התסריט של סטירת המד"ב המפתיעה "מלחמה בע"ם", בה הוא מככב לצד אחותו ג'ואן, הילארי דאף, מאריסה טומיי, דן אקרוייד ובן קינגסלי. קיוזק הצהיר כי הוא מתייחס לסרט כמעין המשכון ל "מפגש בגרוס פוינט", סרט נוסף בו הוא משחק רוצח שכיר.
הסרט מתאר מעורבות אמריקאית עתידנית במדינה מזרח תיכונית פיקטיבית בה מבקר ברנד האוזר (ג'ון קיוזק), רוצח שכיר במסווה של מפיק אירועים. בעוד האוזר עסוק בהפקת תערוכת ענק שבמרכזה הופעה של כוכבת פופ מקומית סקסית (דאף) הוא מתקשה להוציא לפועל את הרצח אותו הוא נשכר לבצע.
הכריזמה של קיוזק אחראית לחלק גדול מהאפקטיביות של הסרט. אף אחד לא סובל בצורה מעוררת הזדהות כמוהו, והבעת הבחילה והעייפות הכרונית לא משה מפניו לרגע. התסריט מקורי למדי אם כי הוא מאבד כיוון לקראת הסוף, ורוב הבדיחות עובדות. התחושה בסרט היא של הפקה שלא לוקחת את עצמה יותר מדי ברצינות, וחוסר היומרה מגביר את ההנאה. קל יותר ליהנות מהדברים שעובדים ולסלוח על אלו שלא.
הרגעים החזקים בסרט הם סדרה של בדיחות על חשבון אמריקה, שמציגים אותה ככוח ציני ותאב בצע. כיף לראות שחקנים מהשורה הראשונה משתתפים בהפקה חתרנית כל כך. למרות התחושה הלא מהוקצעת והמיושנת של הסטים צילומי החוץ שצולמו בבולגריה מייצרים תחושת מציאות חזקה.
שווה לראות את הסרט הזה ולו רק בזכות העובדה שהוא כל כך משונה ולא צפוי. הסרטים היחידים שמזכירים אותו הם סרטי המד"ב של טרי גיליאם ("ברזיל", "12 קופים"), שגם בהם ניתן לזהות תחושה מהורהרת ואישית בתוך מסגרת קפקאית צינית. מלחמה בע"ם פחות ממוקד ומרשים מהסרטים של גיליאם, אבל נראה שלשם הוא חותר והוא לא נכשל בשאיפה שלו לחלוטין.

מאמה מיה (2008) Mamma Mia

נראה שמריל סטריפ, שמככבת במחרוזת שירי "אבבא" המוסרטת "מאמא מיה", סוף סוף מצאה משהו שהיא לא יודעת לעשות. למרות שהקול שלה נשמע בסדר גמור והיא לא מזייפת, הדרך בה היא זזה ומתנועעת במהלך הגשת השירים במחזמר נראית מאולצת ומוגזמת. סטריפ מגייסת לטובת קטעי השירה את כל האנרגיה בה היא משתמשת כשהיא משחקת ומנסה לגרום לצופה להאמין ברגשות אותם היא מרגישה ואותם היא כביכול מביעה דרך השיר. אבל שיר הוא צורת ביטוי הרבה יותר ממוקדת ומסוגננת ממשחק, ולמרות שללא ספק יש חפיפה גדולה בין שני המדיומים יש ביניהם גם הבדל לא קטן. סטריפ מתעוותת, מתפתלת, נאנחת ומשתוללת כשכל מה שהיא צריכה לעשות זה לשיר.
האדפטציה של פיליידה לויד למחזמר אותו היא כבר ביימה על במות הווסט אנד הפכה די מהר להיות הסרט המצליח ביותר שאי פעם הוקרן בבריטניה. מפתיע בהתחשב בעובדה שהצפיה בו היא חוויה דלוחה למדי שהופכת נסבלת רק בזכות הלוקיישן, אי יווני מדהים ביופיו, ובזכות, כמובן, השירים המופלאים של הרכב הדיסקו המיתולוגי "אבבא" המשולבים בה. פלויד ללא ספק סובלת מתופעות לוואי של המעבר מהתיאטרון לקולנוע, והנסיון לגרום לכוכבת קולנוע ותיקה כמו סטריפ לשחק בתפקיד שלא מתאים לה, הוא רק אחד מהסימפטומים. הבריטים מוכיחים שוב, כמו שעשו גם ב "ספק", עוד אדפטציה בינונית למחזה מהזמן האחרון (שגם בה מככבת מריל סטריפ), שהם לא ממש מבינים את ההבדל המהותי בין הבמה למסך, ושלא כל במאי תיאטרון יכול להשתלט על הפקות מורכבות בקולנוע.
העלילה, שנתפרה סביב מחרוזת השירים המהווים את ליבה של היצירה ואת הסיבה לקיומה, מתארת את יום חתונתה של סופי שרידן היפה (אמנדה סיפרייד), בתה של דונה שרידן (סטריפ), היפית לשעבר, אתה היא גרה באי יווני קטן ומבודד. לכבוד המאורע המשמח מחליטה הכלה להזמין שלושה מאהבים לשעבר של אמה (פירס ברוסנן, קולין פירת' וסטלן סקארסגארד), שכל אחד מהם, לפי האינפורמציה אותה היא השיגה על ידי קריאה ביומן ישן של האם, הוא אביה בפוטנציה. האם מצידה מזמינה שתי חברות ותיקות ורווקות (ג'ולי וולטרס וכריסטין ברנסקי) שעוזרות לה להתמודד עם מתקפת האקסים הקטלנית.
שלישיית הגברים אמנם חיננית למדי, ולמרות הזכייה של פירס ברוסנון בפרס ה "ראזי" על תפקידו בסרט לדעתי הוא דווקא נקודת אור, אבל הנשים המבוגרות משעממות וחסרות ברק, ולמרות הניסיון להסוות את העובדה בקאמפיות הקטעים בהם הן מופיעות בלתי נסבלים. התחושה השלטת במהלך רוב הסרט היא של מבוכה קלה, וזילות של פס הקול המצוין. קצת עצוב לחשוב שצעירי העתיד יתוודעו לשירים הללו דרך הסרט הזה ודרך ההמשכון שכבר נמצא בתכנון.

הונאה 2008 Deception

במאי: מרסל לנגנגר
תסריטאי: מארק בומבק
(בתמונה: מישל וויליאמס ויואן מקגרגור)
ניסיון לא מוצלח לייצר פילם נואר פרנואידי.
יואן מקגרגור משחק את ג'ונתן מקקארי, רואה חשבון שנודד בין משרדים וגורדי שחקים, עובר על המסמכים של חברות שונות על מנת להמציא את הדיווח אותו הוא נשכר לספק, וממשיך הלאה. הבדידות והתסכול שהוא חש מעבודתו, שאופייה לא מאפשר גם את הנחמה הפעוטה של חברות עם קולגות, הופכת אותו לטרף קל עבור נוכל ערמומי בשם ווייט בוס המגולם על ידי יו ג'קמן. בוס מנצל את הצמא של מקקארי למגע אנושי ומתחבר עמו. כשזוג החברים החדשים מחליפים טלפונים "בטעות", מקקארי, שעונה לטלפונים של בוס, נגרר לסדרת פגישות עם יפיפיות בחדרי מלון שונים, ומבין שבוס חבר במועדון הנועד לספק מגע מיני אנונימי לחברי העשירון העליון. אבל החגיגה נגמרת כשמקקארי מתאהב בבלונדינית מסתורית (מישל וויליאמס) הנעלמת במפתיע, ומבין שעל מנת למצוא אותה הוא צריך לבצע הונאה בהיקף נרחב עבור חברו החדש.
השחקנים הכריזמטיים והעיצוב ההייטקי המנוכר מצליחים להפוך את חלקו הראשון של הסרט לנסבל למדי, אבל בחלקו השני הוא מתפרק ומאבד כיוון. מכיוון שמדובר בז'אנר בעל חוקים מאוד ברורים, והמוסיקה החלומית, הלוקיישנים המינימליסטיים והבגדים המחויטים יושבים במקום, הצופה נכנס למעין מוות מוחי קטן ונסחף אחר המניירות העלילתיות. אבל לקראת סופו של הסרט, כשפעולותיהן של הדמויות מתחילות להתבסס על רגש ועל אופי, בניגוד לפרטי עלילת הפשע שהכתיבו אותן עד אותו רגע, מסתבר שהתסריט חלול לחלוטין.
בחציו הראשון של הסרט הצופה מופתע לגלות ביחד עם מקקארי את העולם הדקדנטי והמסקרן אליו המפגש עם בוס הוביל אותו, והופעת האורח של שרלוט ראמפלינג מוסיפה בהחלט קלאסה. אבל הסרט זונח את הרעיון המוצלח של מועדון המין כשמקקארי מתאהב במישל וויליאמס, ומרגע זה והלאה, כשהדאגה לוויליאמס מתחילה להנחות את פעולותיו של מקקארי, ופרצופו האמיתי של בוס מתגלה, הסרט הופך להיות מייגע.
(ספוילרים בדרך)
לקראת סופו של הסרט מתבקש הצופה להאמין כי הקיום של מקקארי בסרט היה תחבולה עלילתית הנועדה להסיח את דעתו של הצופה מהסיפור האמיתי, שהוא, מערכת יחסים משונה בין בוס לבין וויליאמס. כשמקקארי קם לתחייה באופן צפוי הצופה מותש כל כך מהמאמץ המנטלי שהוא נדרש להפעיל על מנת להזדהות עם תפניות העלילה המופרכות, עד כי הוא פשוט מפסיק לעשות זאת, וכל מה שנותר לו זה להמשיך לסבול את הזמן הנותר עד סוף הסרט ללא קמצוץ עניין להיאחז בו.

כנופיית באדר מיינהוף (2008) Der Baader Meinhof Komplex

סרטו של יולי אדל ("אני כריסטיאנה אף"), שהיה מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר, מתיימר לתאר בצורה אובייקטיבית את ההיסטוריה העקובה מדם של אחד מארגוני הטרור המרתקים בהיסטוריה, "סיעת הצבא האדום", הידוע גם כ "קבוצת באדר מיינהוף", על שם מנהיגיו, וכושל. הסרט הקצבי מצליח אמנם לא לשעמם, ואדם נטול כל ידע קודם לגבי פעילות הארגון יכול אולי להיות מופתע ולהתרשם מהעובדה שארגון כזה אכן התקיים, אבל קשה להתעלם מהשטחיות של הטיפול בנושא הנפיץ והמעניין, והתחושה היא של ניסיון המחשה מוחמץ של אירועים היסטוריים מסקרנים.
במידה רבה הייתי שמח לראות סרט תעודה שהיו מרכיבים אדל ושותפו המפיק והתסריטאי ברד אייכינגר מהתחקיר המעמיק שהם בבירור ביצעו. אולי אז הם היו נמנעים מהוידאו קליפיות המעיקה של העריכה, מעיצוב הדמויות כסוג של סטריאוטיפים נוטפי סקס אפיל ומהתחושה כי הם מנסים להספיק לדחוס לתוך שעתיים וחצי סרט של שש שעות לפחות. התרכזות בפעולות של הדמויות ובסגנון החיים של טרוריסטים במחתרת, תיאורים יותר מפורטים של פעולות הקבוצה וניסיון מעמיק להסביר את האג'נדה השמאלנית המיליטנטית שלה, היו הופכים את הסרט לחוויה מרתקת ומעשירה במקום התרגיל המשמים בנוסטלגיה צעקנית אותו הוא מספק בסופו של דבר.
כשהסרט מתחיל אנדריאס באדר כבר עסוק בבניית פצצה כך שאין שלב מקדים המסביר כיצד הוא בחר במשלח היד המפוקפק. מוריס בלייבטראו כבר הוכיח שהוא מסוגל להיות כריזמטי ושובה לב ב "Run Lola Run" אבל בסרט זה הוא צועק כמו שחקן ישראלי ומלבד התקפי זעם פה ושם הוא חסר אופי לחלוטין. במקום הסבר מניח את הדעת לפעולות הגיבורים הסרט רצוף בפרטים היסטוריים ובאירועים מן התקופה המועברים דרך מונטאז'ים של מהדורות חדשות וקטעי עיתונים, שאמורים לשים את הפעולות בקונטקסט הפוליטי אבל אינם טוענים את ההתרחשויות במתח הנדרש ומותירים את העבודה לשחקנים, שכורעים תחת הנטל ונותרים שטוחים לחלוטין, אם כי די חתיכים. התיאור של פעולות הטרור אמנם ריאליסטי ולרגעים אפקטיבי אבל כחלק מהמכלול הוא לא מצליח לזעזע או להרשים.
אין שום סיבה שסרט המתאר קבוצה של צעירים אידיאליסטים שלוקחים את הרעיונות הרדיקליים שלהם צעד אחד רחוק מדי לא יהפוך לסרט מרגש ומעניין אבל הסרט נמנע מלייצר אמפטיה עם הגיבורים ומחמיץ את הדרמה המובנית בסיפור. התקשורת הגרמנית האשימה את הסרט בייצוג אוהד מדי של טרוריסטים רצחניים אבל לדעתי הסרט היה מרוויח מייצוג אוהד יותר שהיה יוצר דיון אמיתי בסיטואציה המייצרת מקרים דומים, ובפסיכולוגיה של המחאה האלימה. במקום זה מקבל הצופה חבורה דלוחה של צעירים צעקניים וטרחניים, המתרוצצים בסרט ומפוצצים דברים ללא סיבה נראית לעין, ומתעצבנים כשהמדינה זורקת אותם לכלא. הערך בוויקיפדיה על הבאדר מיינהוף מצליח לרגש יותר מסרטם של אדל ואייכינגר.
הבאדר מיינהוף היו הצד האפל של התנועה ההיפית, בו אף אחד לא אוהב להיזכר. דווקא בימים אלו חשוב יותר מתמיד להיזכר כי הפנאטיות יכולה לעבוד לשני הכיוונים והעובדה שהטרוריסטים נראים ומתנהגים כמו היפים לכל דבר, ומעוררים את ההזדהות ששמורה בליבנו בדרך כלל לגיבורים של סרטים כמו "שיער" או "אדם בעקבות גורלו", לא אומרת שהם פחות מסוכנים או רצחניים.

"שיר אשיר בגשם" (1952) "Singing In The Rain"

גרסת הדי וי די המצוינת שנחתה לידי ליצירת המופת של ג'ין קלי וסטנלי דונן כללה גם את סרט התעודה "Musicals, Great Musicals" המתאר את פועלו של המפיק והפזמונאי רוברט פריד, ש "שיר אשיר בגשם" הוא גרסה מוסרטת של מיטב להיטיו. פריד, האחראי הבלעדי ליבואם של כישרונות כמו דונן או וינסנט מינלי לאם.ג'י.אם, שהפיק במהלך הקריירה שלו בסביבות ארבעים סרטים, ביניהם יצירות מופת כמו "הקוסם מארץ עוץ", "פגוש אותי בסיינט לואיס" ו "אמריקאי בפריז", הטיל ב 1951 על צמד התסריטאים המוכשרים אדולף גרין ובטי קאמדן לתפור סיפור שיאגד לתוכו את כל השירים הישנים שלו, שהופיעו ברובם במחזות הזמר הראשונים של אם, ג'י.אם, וגילה שהוא עשה את אחת ההחלטות המוצלחות בקריירה שלו. קאמדן וגרין, שאחד התענוגות הגדולים של סרט התעודה המרתק הוא לראות אותם מדברים, החליטו שהרקע המתאים ביותר לשירים הישנים הוא תקופת המעבר של הקולנוע לסרטים מדברים, וכתבו עלילה שמשתמשת במשבר שעבר על התעשייה באותן שנים כקרש קפיצה רעיוני לקומדיה מוזיקלית משעשעת.

דון לוקווד (ג'ין קלי) ולינה למונט (ג'ין הייגן), צמד כוכבי על בתקופת הקולנוע האילם, נאלצים באופן מפתיע להפוך את הסרט אותו הם מצלמים לסרט מדבר בעקבות הצלחתו של "זמר הג'אז". הבעיה היחידה היא שלמונט ניחנה בקול צווחני וחסרה כל יכולת שירה. על מנת לחפות על המגבלה מגייס לוקווד את חברתו קאתי סלדן ערבת הטון, כוכבת צעירה בעצמה, על מנת לדובב את למונט. אבל למונט, שמקנאת בסלדן, מנסה לטרפד את התוכנית.

קשה לתפוס עד כמה כוכבים היו צריכים להיות כישרוניים בימים ההם. רמת הריקודים, השירים, המשחק והאקרובטיקה בסרט פשוט עוצרת נשימה. ג'ין קלי ודבי ריינולדס בת ה 18 זוהרים בתפקידים הראשיים, וממלאים את החיוכים והשירים שלהם בסנטימנטליות ובשמחת חיים. ריינולדס, שהספיקה להתאמן רק שלושה חודשים לקראת סצנת הריקוד שלה בשיר "Good Morning" לצידם של קלי ודונאלד או'קונור, שני אשפי סטפס, נראית קלילה באופן מרשים, וקלי פשוט מרחף. דונלד אוקונור מצוין כחברו הטוב של לוקווד קוסמו בראון, ומרשים במיוחד בשיר ההלל לסלאפסטיק "Make Them Lough".

ג'ין הייגן גונבת את ההצגה בתפקיד לינה למונט היהירה, האגואיסטית והשאפתנית. בעוד קטעי הריקודים והשירים הם חלון ראווה ליכולות של שלישיית הכוכבים, הייגן במיטבה כשהיא מקשקשת בקולה המעצבן בסצנות הקומיות. אין אף אחד על המסך כשהיא שם, השילוב בין יופייה של הייגן לבין האופי הזדוני ורמת האינטליגנציה המזערית של לינה למונט גורם לדמות להיות מהפנטת. אי אפשר להוריד ממנה את העיניים למרות שהמבטא המזעזע שלה בהחלט עושה חשק לכסות את האוזניים.

קשה לצאת מהסרט הזה בהרגשה לא טובה, הוא מרומם באופן אוטומטי. הסצנה בה קלי מטייל להנאתו בגשם השוטף לא נשחקת גם בפעם העשרים בה רואים אותה, וממשיכה להיות אחד הרגעים המקסימים של הקולנוע. המבקר דני פרי שואל בספרו "מי מאיתנו לא חיקה את קלי בלילה גשום כלשהו? ". התשובה היא - אף אחד.

(1943) "Air Force"

תאריך הצפיה בשעה הראשונה: 22.02.09
שעת הצפיה בשעה הראשונה: 0030-0130
תאריך הצפיה בשעה השניה: 23.02.09
שעת הצפיה בשעה השניה: 0000-0100
(בתמונה: ג'ון גארפילד משמאל וג'ון רידג'לי)

האחרון מבין סרטי הטייסים של הווארד הוקס, טייס בעצמו. הסרט, שצולם בזמן המלחמה, מתאר את קורות ה "מארי-אן", מטוס קרב מסוג B-17, ושל אנשי הצוות המפעילים אותו. לאחר שמטוס הקרב ממריא מסאן פרנסיסקו שומעים הטייסים, בקטע המבוסס באופן רופף על עובדות היסטוריות, מישהו מדבר יפנית במכשיר הקשר של המטוס, ומבינים מאוחר יותר כשהם עוברים מעל נמל פרל הארבור המופגז מי זה היה. בהמשך ממשיכה הקבוצה להתקדם עמוק יותר ויותר לתוך האוקיינוס השקט ולתוך איזור הלחימה.
כמו תמיד אצל הוקס מדובר בקבוצה של אנשי מקצוע שעובדים ביחד לקראת מטרה משותפת, במקרה הזה, להפגיז את היפנים. קטעי קרבות האוויר משלבים צילומים אמיתיים והם באמת מרשימים ביותר (ובאמת מזכירים לרגעים את הקרבות האוויריים ב "מלחמת הכוכבים" כפי ששם לב המבקר הזה), אבל מעטים הרגעים בסרט מלבדם שמצליחים לייצר עניין. הדינמיקה בין חברי צוות המטוס משדרת בעיקר מורעלות קרב משועשעת וקצת מגוכחת, נסלחת בהתחשב בעובדה שהסרט נעשה בזמן המלחמה ומתפקד במודע כסרט פרופגנדה, אבל לא מבדרת או מעוררת במיוחד. הסרט קצת התיישן ולרגעים הוא מביך ("Fried Jap Coming Down" צווח חבר בצוות המטוס לאחר שוט בו נראה טייס יפני עולה בלהבות).

ג'ון גארפילד מרשים כווינוקי (טרנטינו הלאים את השם לטובת דמות אחרת שהשתתפה במלחמת העולם השניה והופיעה במונולוג שעון הזהב של כריסטופר ווקן ב "ספרות זולה"), הדמות היחידה בסרט שההתפתחות שהיא עוברת חורגת מהמסלול אותו עוברות שאר הדמויות. כשווינוקי מצוות למטוס הוא מגלה כי מפקדו החדש הוא מורה שהמליץ בעבר לסלקו מבית הספר לטייס בעקבות תאונה, וגרם לו למרירות בעקבותיה הוא שואף לעזוב את השירות. במהלך הסרט ווינוקי משנה את דעתו, משלים עם תפקידו החדש במטוס, ומקבל הזדמנות להוכיח את עצמו גם כטייס בניסיון להציל את חייו של המפקד בנחיתת אונס מרשימה ,אולי הסצנה היפה בסרט.
עוד רגע שמתבלט הוא מות טייס המטוס במהלכו הוא משחזר מתוך הזיה את חוויית הטיסה כשאנשי הצוות עומדים סביבו ועונים על הפקודות אותן הוא ממלמל בזמן שהוא טס בעיני רוחו לכיוון השמש. רגע שמאלצי אמנם, אבל הנגיעה המיסטית קנתה אותי. וויליאם פולקנר, חברו של הוקס, תרם את הסצנה הזו לתסריט.
.