נראה שמריל סטריפ, שמככבת במחרוזת שירי "אבבא" המוסרטת "מאמא מיה", סוף סוף מצאה משהו שהיא לא יודעת לעשות. למרות שהקול שלה נשמע בסדר גמור והיא לא מזייפת, הדרך בה היא זזה ומתנועעת במהלך הגשת השירים במחזמר נראית מאולצת ומוגזמת. סטריפ מגייסת לטובת קטעי השירה את כל האנרגיה בה היא משתמשת כשהיא משחקת ומנסה לגרום לצופה להאמין ברגשות אותם היא מרגישה ואותם היא כביכול מביעה דרך השיר. אבל שיר הוא צורת ביטוי הרבה יותר ממוקדת ומסוגננת ממשחק, ולמרות שללא ספק יש חפיפה גדולה בין שני המדיומים יש ביניהם גם הבדל לא קטן. סטריפ מתעוותת, מתפתלת, נאנחת ומשתוללת כשכל מה שהיא צריכה לעשות זה לשיר.
האדפטציה של פיליידה לויד למחזמר אותו היא כבר ביימה על במות הווסט אנד הפכה די מהר להיות הסרט המצליח ביותר שאי פעם הוקרן בבריטניה. מפתיע בהתחשב בעובדה שהצפיה בו היא חוויה דלוחה למדי שהופכת נסבלת רק בזכות הלוקיישן, אי יווני מדהים ביופיו, ובזכות, כמובן, השירים המופלאים של הרכב הדיסקו המיתולוגי "אבבא" המשולבים בה. פלויד ללא ספק סובלת מתופעות לוואי של המעבר מהתיאטרון לקולנוע, והנסיון לגרום לכוכבת קולנוע ותיקה כמו סטריפ לשחק בתפקיד שלא מתאים לה, הוא רק אחד מהסימפטומים. הבריטים מוכיחים שוב, כמו שעשו גם ב "ספק", עוד אדפטציה בינונית למחזה מהזמן האחרון (שגם בה מככבת מריל סטריפ), שהם לא ממש מבינים את ההבדל המהותי בין הבמה למסך, ושלא כל במאי תיאטרון יכול להשתלט על הפקות מורכבות בקולנוע.
העלילה, שנתפרה סביב מחרוזת השירים המהווים את ליבה של היצירה ואת הסיבה לקיומה, מתארת את יום חתונתה של סופי שרידן היפה (אמנדה סיפרייד), בתה של דונה שרידן (סטריפ), היפית לשעבר, אתה היא גרה באי יווני קטן ומבודד. לכבוד המאורע המשמח מחליטה הכלה להזמין שלושה מאהבים לשעבר של אמה (פירס ברוסנן, קולין פירת' וסטלן סקארסגארד), שכל אחד מהם, לפי האינפורמציה אותה היא השיגה על ידי קריאה ביומן ישן של האם, הוא אביה בפוטנציה. האם מצידה מזמינה שתי חברות ותיקות ורווקות (ג'ולי וולטרס וכריסטין ברנסקי) שעוזרות לה להתמודד עם מתקפת האקסים הקטלנית.
שלישיית הגברים אמנם חיננית למדי, ולמרות הזכייה של פירס ברוסנון בפרס ה "ראזי" על תפקידו בסרט לדעתי הוא דווקא נקודת אור, אבל הנשים המבוגרות משעממות וחסרות ברק, ולמרות הניסיון להסוות את העובדה בקאמפיות הקטעים בהם הן מופיעות בלתי נסבלים. התחושה השלטת במהלך רוב הסרט היא של מבוכה קלה, וזילות של פס הקול המצוין. קצת עצוב לחשוב שצעירי העתיד יתוודעו לשירים הללו דרך הסרט הזה ודרך ההמשכון שכבר נמצא בתכנון.
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה