סרטו של יולי אדל ("אני כריסטיאנה אף"), שהיה מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר, מתיימר לתאר בצורה אובייקטיבית את ההיסטוריה העקובה מדם של אחד מארגוני הטרור המרתקים בהיסטוריה, "סיעת הצבא האדום", הידוע גם כ "קבוצת באדר מיינהוף", על שם מנהיגיו, וכושל. הסרט הקצבי מצליח אמנם לא לשעמם, ואדם נטול כל ידע קודם לגבי פעילות הארגון יכול אולי להיות מופתע ולהתרשם מהעובדה שארגון כזה אכן התקיים, אבל קשה להתעלם מהשטחיות של הטיפול בנושא הנפיץ והמעניין, והתחושה היא של ניסיון המחשה מוחמץ של אירועים היסטוריים מסקרנים.
במידה רבה הייתי שמח לראות סרט תעודה שהיו מרכיבים אדל ושותפו המפיק והתסריטאי ברד אייכינגר מהתחקיר המעמיק שהם בבירור ביצעו. אולי אז הם היו נמנעים מהוידאו קליפיות המעיקה של העריכה, מעיצוב הדמויות כסוג של סטריאוטיפים נוטפי סקס אפיל ומהתחושה כי הם מנסים להספיק לדחוס לתוך שעתיים וחצי סרט של שש שעות לפחות. התרכזות בפעולות של הדמויות ובסגנון החיים של טרוריסטים במחתרת, תיאורים יותר מפורטים של פעולות הקבוצה וניסיון מעמיק להסביר את האג'נדה השמאלנית המיליטנטית שלה, היו הופכים את הסרט לחוויה מרתקת ומעשירה במקום התרגיל המשמים בנוסטלגיה צעקנית אותו הוא מספק בסופו של דבר.
כשהסרט מתחיל אנדריאס באדר כבר עסוק בבניית פצצה כך שאין שלב מקדים המסביר כיצד הוא בחר במשלח היד המפוקפק. מוריס בלייבטראו כבר הוכיח שהוא מסוגל להיות כריזמטי ושובה לב ב "Run Lola Run" אבל בסרט זה הוא צועק כמו שחקן ישראלי ומלבד התקפי זעם פה ושם הוא חסר אופי לחלוטין. במקום הסבר מניח את הדעת לפעולות הגיבורים הסרט רצוף בפרטים היסטוריים ובאירועים מן התקופה המועברים דרך מונטאז'ים של מהדורות חדשות וקטעי עיתונים, שאמורים לשים את הפעולות בקונטקסט הפוליטי אבל אינם טוענים את ההתרחשויות במתח הנדרש ומותירים את העבודה לשחקנים, שכורעים תחת הנטל ונותרים שטוחים לחלוטין, אם כי די חתיכים. התיאור של פעולות הטרור אמנם ריאליסטי ולרגעים אפקטיבי אבל כחלק מהמכלול הוא לא מצליח לזעזע או להרשים.
אין שום סיבה שסרט המתאר קבוצה של צעירים אידיאליסטים שלוקחים את הרעיונות הרדיקליים שלהם צעד אחד רחוק מדי לא יהפוך לסרט מרגש ומעניין אבל הסרט נמנע מלייצר אמפטיה עם הגיבורים ומחמיץ את הדרמה המובנית בסיפור. התקשורת הגרמנית האשימה את הסרט בייצוג אוהד מדי של טרוריסטים רצחניים אבל לדעתי הסרט היה מרוויח מייצוג אוהד יותר שהיה יוצר דיון אמיתי בסיטואציה המייצרת מקרים דומים, ובפסיכולוגיה של המחאה האלימה. במקום זה מקבל הצופה חבורה דלוחה של צעירים צעקניים וטרחניים, המתרוצצים בסרט ומפוצצים דברים ללא סיבה נראית לעין, ומתעצבנים כשהמדינה זורקת אותם לכלא. הערך בוויקיפדיה על הבאדר מיינהוף מצליח לרגש יותר מסרטם של אדל ואייכינגר.
הבאדר מיינהוף היו הצד האפל של התנועה ההיפית, בו אף אחד לא אוהב להיזכר. דווקא בימים אלו חשוב יותר מתמיד להיזכר כי הפנאטיות יכולה לעבוד לשני הכיוונים והעובדה שהטרוריסטים נראים ומתנהגים כמו היפים לכל דבר, ומעוררים את ההזדהות ששמורה בליבנו בדרך כלל לגיבורים של סרטים כמו "שיער" או "אדם בעקבות גורלו", לא אומרת שהם פחות מסוכנים או רצחניים.
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה