הסופר רוברטו סביאנו, שכתב את הספר עליו מבוסס הסרט "גומורה" והיה שותף לעיבודו לתסריט, קצת גנב את ההצגה לבמאי הסרט מתאו גארון. בעוד סביאנו, עליו הכריזה המאפיה הנפוליטנית מלחמה, חי את חייו מאז פרסום הספר במחתרת בסגנון סלמאן רושדי ונהנה ממעמד הקדוש המעונה המתלווה לאי הנוחות המובנת מאליה של מצבו, את שמו של גארון, שאחראי לא פחות ממנו אם לא יותר לתוצאה הסופית, איש אינו מזכיר. אבל למרות ההמולה התקשורתית סביב סביאנו, תסריט הסרט, שתי וערב של סיפורים שהמשותף להם הוא העיסוק בזרועו הארוכה של ארגון הפשע "הקאמורה", סובל מחוסר מיקוד ומקושי ניכר בתפירת הקצוות של העלילות השונות, והבימוי הנטורליסטי הוא זה שהופך את הסרט לחוויה יוצאת דופן ואותנטית ומצליח לספק הצצה אל החיים בתחתית הסולם החברתי בנאפולי.
הסרט מסתמך יותר מידי על ידע מוקדם של הצופה לגבי הדרך בה עובד עולם הפשע וכתוצאה מכך משאיר שאלות רבות לא פתורות. קשה להבין מי נגד מי ועל איזה רקע נוצרות מלחמות בין כנופיות שונות. לא ברור הקשר בין הקודקודים של מערכת הפשע לבין החיילים בשטח. התחושה היא של רצף תמונות אוירה שנועדו לתאר את רוח החיים במערכת הדיור האימתנית והקלאוסטרופובית בה מתרחש הסרט, ולא לתאר סיפור או אפילו ליידע לגבי הדינמיקה האופיינית למערכת הפשע הספציפית אותה הוא מתאר.
אבל החיסרון של הסרט הופך ליתרון בידיו האמונות של גארון, שנעזר בשחקנים לא מקצועיים ובלוקיישנים האותנטיים בהם התרחשו האירועים המתוארים על מנת ליצר תחושת מציאות חזקה. הדמויות הראשיות מלוהקות בצורה יוצאת מן הכלל וקשה להסיר את העיניים מהפרצופים יוצאי הדופן. גם סצנות האלימות והפעולה בסרט עובדות יפה ועשויות בצורה מאופקת ומרשימה. החיסרון היחיד הוא בסיפורים עצמם, ובתחושת האכזבה שהצופה חש לקראת סוף הסרט. בסופו של כל אחד מקווי העלילה שואל את עצמו הצופה האם זה הכל? התחושה היא לא תחושת ההחמצה שהחיים חסרי התקווה של הדמויות בסרט יוצרים. זו תחושת ההחמצה של סיפור שלא כתוב עד הסוף.
רשומות
