
במהלך חופשת חג המולד נפגשת משפחה יאפית בבית מרוחק מצוידת בחבורת זאטוטים ונערה מתבגרת. הקטן מבין הילדים מתחיל די מהר להשתעל ולבהות בחלל ונראה קצת חיוור ומוזר. תוך עשרים וארבע שעות נדבקים הילדים האחרים מהראשון ומתחילים להתנהג צורה דומה, בתוספת סימפטום חדש, אגרסיביות פסיכוטית שגורמת להם לנסות לרצוח את הוריהם ואחותם לאלתר. לא ברור בדיוק כיצד הוירוס המשונה, שנראה כמו שפעת במבט ראשון, יוצר תגובה כה לא שגרתית, אבל בשלב הזה של הסרט עסוק הצופה בנסיונות נואשים להבין מאיפה הילד הרצחני יצוץ עכשיו, ואינו פנוי לתהיות חסרות שחר לגבי הסיבה להתנהגות המופרעת.
מבין כל סרטי האימה המתעסקים בילדים רצחניים (שסקירה מקיפה שלהם מספק המבקר הזה), הילדים בסרט הזה הזכירו לי במיוחד דווקא את הילדה החמודה מ "ליל המתים החיים" (בתמונה התחתונה), שנתפסת על חם כשהיא אוכלת את הוריה לאחר שהפכה, בהתאם לטרנד שהסרט מתאר, לזומבית. בניגוד לילדים שטניים ומפחידים דוגמת דמיאן ("אות משמיים") או הבלונדינים האריים מ "ילדי התירס", שמשדרים קרירות ואדישות, הילדים בסרט הזה הם רגילים וחמודים, והצופה לומד להכיר אותם לא רע לפני שהם עוברים את השינוי לרעה. ומעבר לזה, גם אחרי שהם משתנים יש להם את היכולת להעמיד פנים שהם ילדים נורמלים ולהשפיע רגשית על ההורים, שרק מחפשים את התירוץ לוותר על התענוג המפוקפק של רצח ילדיהם.
בזמן שההורים מנסים להבין מה קורה, לקרוא לאמבולנס ולעשות עוד כל מני דברים שאנשים בסרטי אימה עושים במקום לקחת את הרגליים ולהתרחק מהסט, הילדים, שנאלצים לשתף פעולה בגלל מגבלת הגודל שלהם, עושים כמיטב יכולתם על מנת ללכוד את ההורים ולרצוח אותם וגם נראים כאילו הם עושים חיים בדרך. בכל הזדמנות מדגיש שנקמן את העובדה שהנשק החזק ביותר של הילדים הוא העובדה שכשהם עומדים ולא זזים הם נורא חמודים, והילדים מצידם לא מתביישים להפעיל סחטנות רגשית ולדבר בקול מסכן וחולה (שמזכיר את הקול שאני היתי עושה כשהיתי מנסה לשכנע את ההורים שלי שאני חולה כדי להבריז מביה"ס) על מנת לגרום להורים להתקרב.
בסופו של דבר מדובר בסרט אימה קטן וחכם שנותן טוויסט עכשווי על רעיון מוכר, ממצה בצורה די מקיפה את האפשרויות המצמררות שהסיטואציה עליו הוא מבוסס מזמנות, ואפילו מצליח להיות מקורי לרגעים. שווה לעקוב אחרי שנקמן ולראות לאיזה קבוצת גיל הוא יטפל בסרט הבא שלו. אני ממליץ על זקנים.

אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה