יום רביעי, מאי 27, 2009

נס במילנו 1951 Miracolo a Milano

לא קשה להבין למה "נס במילאנו" של ויטוריו דה סיקה זכה בדקל הזהב בשנת 51. התנופה הויזואלית בה הוא עשוי, המוסיקה המרוממת, המסרים הסוציאליסטיים וההומניסטיים, והאפקטים המיוחדים הופכים אותו לחוויה סוחפת גם היום. אבל למרות האהדה המובנת שאני חש כלפי הפקה מרשימה כל כך, קשה לי להתחבר למשלים שמאלניים מסוג זה. אווירת הקרנבל של הסרט לא תואמת את המסרים הקשים שלו, והתחושה הנוצרת היא שדה סיקה לא תפר את התסריט שלו עד הסוף, והעדיף ברוב המקרים לכתוב את מה שנראה טוב על המסך במקום את הדבר הנכון.


עלילת הסרט הברכטיאנית מגוללת את סיפורו של טוטו, שנמצא על ידי אימו החורגת כתינוק בין הכרובים בחצר, ונשלח לבית היתומים בגיל צעיר לאחר מותה. לאחר שטוטו יוצא אל העולם כגבר צעיר, הוא מצטרף לקבוצת חסרי בית שמקימים שכונת פחונים מחוץ למילנו, ושרים יחדיו המנון בו הם מתגאים בכך שהם מסתפקים במועט. כשמובי המליונר מגיע לקנות את האדמה עליה שוכנת הקהילה הוא מוותר במהרה מכיוון שהוא מבין כי לא בקלות יעזבו תושבי המקום את הבקתות העלובות שלהם. אבל התמונה משתנה כשחבר קצת פחות נאמן בקבוצה מודיע למובי כי האדמה עליה השכונה יושבת שופעת נפט (שבסרט הזה הוא שקוף ולא שחור), ומובי חוזר חמוש בצבא שוטרים להראות לתושבים מי הבוס. הנס מתרחש כשטוטו, בעזרת רוח אמו הטובה, מקבל יכולות על ומגרש את השוטרים רק על מנת לגלות כי חבריו לקהילה לא מסתפקים במועט כל כך כשהם ניצבים מול אפשרויות אינסופיות.

הסרט רצוף סצנות קטנות ומחממות לב מחד ורגעים ויזואליים עוצרי נשימה מאידך שמשלבים את המציאות הקשה עם דמיון ואגדה. אנשים עפים באוויר, סילוני נפט פורצים מהאדמה ומתלקחים, קרני שמש יוצרות עיגולים של אור בהם מצטופפים העניים הקופאים, מלאכים פורצים מן השמיים, רימונים יוצרים שכבה עבה של עשן מעליה נתלה טוטו המסכן. מלבד טוטו, בת זוגו ואמו, קשה להבדיל בין תושבי המושבה (שחלקם, בהתאם למסורת הניאו ריאליזם, מגולמים על ידי שחקנים לא מקצועיים ) והקיום שלהם כקבוצה הוא זה שמקבל דגש. חלק מהזמן זה יוצר תחושה קצת מעצבנת של המוני אנשים שרצים וצועקים, אבל חלק מהזמן זה עובד. אין ספק שדה סיקה הוא רב אמן של בימוי המונים. טוטו עצמו ובת זוגו מעוצבים כמיזוג בין קדושים למפגרים, בסגנון פיטר סלרס ב "להיות שם". החיוך הנרגש לא יורד מפניהם לרגע.

השאלה הנשאלת היא מדוע דה סיקה מוצא לנכון לביים סרט המתאר דיכוי על רקע מעמדי עם כל כך הרבה שמחת חיים ואושר. בסופו של הסרט (ספוילר כמובן) נאלצים תושבי המושבה לעזוב את בתיהם ונאסרים, וכשטוטו מפעיל את יכולותיו הקסומות התוצאה היא שכולם עפים על מטאטאים אל עבר השמיים, מה שנראה לי לפחות כמקבילה קולנועית לעליה לשמיים. הם עפים אל על כשברקע מתנגנת מוסיקת וודוויל עליזה. מה המשמעות של זה? שאין לעניים מקום על פני האדמה? שהעניים הם קדושים מעונים? אם כך אז מדוע החיוך והעליצות?

אני מניח שליצור משלים בעלי מסרים חברתיים נראה לדה סיקה כדבר טבעי ונכון באותה התקופה, אבל לי השימוש שלו בעולם פנטסטי על מנת להעביר את מסריו נראה קצת מפוקפק. כסיפור אגדה קשה להנות ממנו כי הוא מרגיש מגויס, דבר שבהכרח הופך את התמימות הכובשת שלו למאולצת. כסיפור ריאליסטי על הקשיים בהם נתקלים בני המעמדות הנמוכים (כמו שדה סיקה עצמו יצר עם "גובי האופניים") הוא לא עובד כי הסרט כולו קריקטוריסטי ומסוגנן. מה שנותר הוא רצף תמונות פנטסטיות, שמצליחות להיות מושכות ויפות כשלעצמן, ובהחלט מבוימות בלהט מדבק, אבל בסופו של דבר אינן מתחברות לכדי יצירה קוהרנטית.

תגובה 1:

  1. הם לא דווקא הולכים ביחד? הפנטזיה היא מפלטו של העני, והיא מפלט אמיתי, או משהו...

    השבמחק