קשה לי להאמין שאנשי מכירות באמת מתכנסים בערבים על מנת לצפות בצוותא ב "גלנגרי גלן רוס", כמו שעושים ג'ובאני ריביסי וחבריו בסרט "חדר לחץ". הדיאלוגים המופיעים בסרט אמנם ראויים לשינון ודקלום, וכמות הגסויות המופיעה בהם לא היתה מביישת גם את ספייק לי או את קוונטין טרנטינו (138 פאק ו 50 שיט לפי IMDB), אבל הסרט מציג את משרד המכירות בו הוא מתרחש כגיהינום עלי אדמות, ואת הסוכנים עצמם כחבורת נחשים ארסיים.
המחזה של דיויד מאמט עליו מבוסס הסרט עלה על במות לונדון כבר ב 1983 אבל עברו תשע שנים עד שהתסריט שנכתב לפיו מצא את המפיק שהסכים לקחת סיכון עם חומרים כל כך לא מסחריים. בסופו של דבר כשניגש הבמאי ג'יימס פולי לצילומים היה זה בעקבות הסכמת חלק גדול מהקאסט, שכלל את אל פאצ'ינו, ג'ק למון, אד האריס, אלן ארקין, קווין ספייסי ואלק בולדווין, לעבוד תמורת משכורת מופחתת, דבר שלא מנע משחקנים ידועי שם כמו רוברט דה נירו או ריצ'רד גיר להביע עניין בתפקידים. כולם רצו לגלגל על שפתיהם את הטקסט של מאמט, שכבר אז היה נחשב למופתי.
כצפוי הסרט כשל בקופות. פולי אמנם העביר את הסיפור למסך בטעם טוב, מבלי לפגוע באינטימיות שלו ובאפקט הקלאוסטרופובי שהוא יוצר, אבל לא ניתן להכחיש כי יש באדפטציה שלו משהו מאוד לא קולנועי. הסרט, כמו המחזה, מדבר בשפה תיאטרלית, תוך שימוש נרחב בסאבטקסט ונוקט בגישה לפיה תפקיד המילה כנשאית של אינפורמציה עלילתית משני לתפקידה כמאפיינת של הדמות ההוגה אותה וככלי העבודה של השחקן.
בתחילת הסרט מודיע בכיר במשרד מכירת מקרקעין (בולדווין) כי רק שניים מבין כלל העובדים במשרד עומדים להמשיך להיות מועסקים בו לאחר תהליך סינון תחרותי. כל אחד מהסוכנים מקבל שני "לידים" המכילים את פרטיהם של קונים פוטנציאלים, אליהם הוא אמור לפנות ולהם הוא אמור למכור קרקע ויהי מה. אחרת – למשרפות. הבעיה היא שהלידים ישנים. לשכנע את האנשים מאחורי השמות לחתום על טופס המכירה הקדוש זו משימה בלתי אפשרית. אין זה מפתיע כי במהלך הלילה נשדדים הלידים הטובים מהמשרד, והשאלה הנשאלת היא מי מבין הסוכנים אחראי לפשע.
מטבעם אנשי מכירות הם אנשים פטפטנים. כשאנשים כאלה נלחצים לפינה הם לא משחררים אלימות או דמעות, הם משחררים שטף דיבור אינסופי. במהלך הסרט הסוכנים משכנעים, מתחננים, מאיימים, מסבירים, נאנחים, משקרים, מדברים עם עצמם, מוכרים. כל אחד מהם פיתח עם השנים סגנון מכירה משלו, והדקלום האינסופי, שמטרתו לעיתים היא אך ורק להמשיך את השיחה בכל מחיר, הפך עבורם לטבע שני.
כיף לפגוש על המסך את האנשים מהם אנחנו מסננים טלפונים כל חיינו. כל אחד נתקל בשלב מסוים בחייו באיש מכירות ממולח שמצליח למכור לו את הדבר האחרון שהוא צריך. היחס אליו הוא תמיד תמהיל של זלזול והערכה, שעשוע ועצבים. וזו בדיוק התגובה שמייצרת חבורת המקצוענים המעונבים בסרט.
אל פאצ'ינו משחק את ריקי רומא, שאינו צריך את הליד כי הוא מסוגל למכור גם לזר שהוא פוגש במסעדה. ג'ק למון משחק את שלי "המכונה" לוין, הדוד הנחמד והלא מזיק שמנסה לשבור תקופה ארוכה ללא מכירה. אלן ארקין הוא הסוכן טוב הלב וחסר הביטחון ואד האריס, בתפקיד לא אופייני בו הוא אינו מסכן וסובל, הוא הקומבינטור שאוהב לקטר. קווין ספייסי מפקח על כולם כמנהל המשרד השנוא שלא מכר מטר מימיו ולא מתבייש לנצל את מעמדו תמורת בצע כסף.
לפי הסיפורים האווירה בזמן הצילומים היתה של סדנת משחק. השחקנים נשארו על הסט גם בזמן שצולמו סצנות בהן הם לא משתתפים על מנת ללמוד מקולגה בעבודה, והטייקים נמשכו לעיתים דקות ארוכות. במהלך הצפיה בסרט קורה דבר שקורה לעיתים במחזות של צ'כוב (שמאמט אוהב כפי שניתן ללמוד מ " ואניה ברחוב 42" שלו). הדיאלוגים, שמכסים כל חלקה טובה של זמן מסך, הופכים לסוג של רעש רקע. מכיוון שחלק גדול מהדברים הנאמרים הם הגיגים שונים, ולעיתים רחוקות אומר מישהו משהו שקשור לעלילת הפשע שמהווה את הבסיס של הסרט, קל לצופה לשכוח את עצמו בעבודת המשחק ופשוט להתענג על ההופעות של השחקנים. קשה לחשוב על סרט בסופו הצופה מכיר את הדמויות טוב יותר מאשר את סוכני המכירות ב "גלנגרי גלן רוס", ודיויד מאמט מצליח ליצור את התחושה הזו מבלי לחשוף כמעט דבר על חייהם.
רשומות
בתקווה לסרט המשך על משרד מכירות שכל הצוות שלו הוא על טהרת המין הנשי.
השבמחקהסרט הזה בכלל נראה מהאייטיז
השבמחקסרט מצוין. יש לי הרגשה שעליו מבוססות סדרות, אפילו סדרות ישראליות...שחקנים מעולים שרק בשבילם שווה לצפות בסרט הזה. חוצמזה, בשביל אלן ארקין אני מוכנה להרחיק לכת.
השבמחק