
מוריי הוא שחקן קומי בבסיס והמעבר שלו לדרמה אינו דבר מובן מאליו בכלל. נהפוך הוא. דווקא בגלל היכולת שלו לומר טקסטים מופרכים בפרצוף קפוא ולהגיב באדישות לסיטואציות מטורפות הוא מבטל אוטומטית כל תגובה רגשית מה שגורם לכך שבקומדיות אינדי כמו "עמוק במים" או בדרמות עגמומיות כמו "אבודים בטוקיו" מוצא את עצמו הצופה תקוע עם שחקן ראשי שאינו מזיז שום שריר בפניו במשך סרט שלם. התוצאה היא, איך לומר, קצת משעממת. אם תזכרו ב "מכסחי השדים" תשימו לב שמוריי הוא זה שהיה מרגיע את הפרטנרים שלו בהערות ציניות ושומר על קול גם נוכח המפלצות המשונות ביותר. הרגעים היחידים בהם הוא השתחרר היו רגעים בהם הוא התנהג בצורה מטורפת, הפוגה קומית שלא נמצאת בשני הסרטים אותם אני משמיץ. אני יודע, הוא מקסים, הוא מצחיק, צריך רק להביט בו וכבר אתה נמס. אבל יש גבול לכריזמה של כל שחקן, ונראה כי קופולה ואנדרסון קצת מתחו את הגבול במקרה של מוריי.
ג'רמוש הולך על חבל דק בכל הנוגע לשימושו בפרצוף המדובר אבל באופן מפתיע, למרות חששותי, מוריי נסבל לחלוטין. אולי זה בגלל שהסרט כולו, שכפי שאני חוויתי אותו מושפע מסרטיו של אקי קאוריסמקי, אינו מסתמך על משחק יותר מדי, לפחות לא בתפקידי הגברים. לא מוריי, לא ידידו המגולם על ידי ג'פרי רייט, ולא הבחור שכנראה אינו בנו אותו הוא פוגש בסוף הסרט, אינם משחקים ממש, אלא יותר מסמנים את תפקידם ומדקלמים את הטקסט. היחידים שאיכשהו מפגינים קצת חיות הם בעלה המעצבן של פראנסיס קונרוי (כריסטופר מקדונלד) ושני האופנוענים חמומי המוח שאחראים לפלסטר שנראה בתמונה.
בסרט מקבל מוריי מכתב מסתורי מאישה שטוענת כי יש לו בן. המכתב גורם לו לצאת למסע בעקבות בנות זוגו מן העבר על מנת לברר מי מהן היא אם בנו, ואם אכן יש לו בן. בניגוד לגברים כל הנשים אותן הוא פוגש בדרך משחקות מצוין ללא יוצאת מן הכלל, והמפגשים עמן הם הרגעים המעניינים ביותר בסרט. שרון סטון, ג'סיקה לאנג, טילדה סווינטון, קלואי סוויני ופרנסס קונרוי הן כולן שחקניות מרשימות ולכל אחת מהן ג'רמוש מצייר בהומור דמות אחרת, עם מוזרויות משלה ומערכת יחסים משלה עם מוריי. דרך המפגשים הללו לומד הצופה להכיר את הגיבור שלו הרבה יותר טוב מאשר דרך ההתנהגות של הגיבור עצמו, ובסופו של הסרט הצופה אוהב אותו בגלל מה שהוא יודע עליו, ולא בגלל הכריזמה של השחקן.
פסי הקול של ג'רמוש הם תמיד מעניינים ובמקרה הזה הוא השתמש בהרחבה בהקלטות של מוסיקאי הג'אז האתיופי המדהים מולאטו אסתטקה, שמוסיפות לאוירה אם כי אינם נראות קשורות כל כך לדמותו של ג'פרי רייט, האדם שנתן לגיבור את הדיסק של מולאטו אותו הוא שומע במערכת של המכונית במשך כל הדרך. יש בשילוב הזה של הפסקול בסרט משהו קצת מאולץ שגורם לי להאמין שג'רמוש נותן להערצה שלו למוסיקה לעוור אותו. זה נחמד לשלב מוסיקה שאוהבים בסרט אבל כשמדובר במוסיקה דיאגטית צריך לחשוב טוב איך משלבים אותה בצורה שלא תפריע וג'רמוש לא ממש עושה את זה. נחמד לראות לשם שינוי את ניו ג'רסי ואת ווסטצ'סטר במקום את קליפורניה או את דרום ארצות הברית. הרבה מהסרט נראה כמו קליפ הפתיחה של הסופרנוס.
סרט חדש של ג'רמוש, שגם בו מופיע מוריי אמור להגיע למסכים באוגוסט. זה הפוסטר.
ג'רמוש הולך על חבל דק בכל הנוגע לשימושו בפרצוף המדובר אבל באופן מפתיע, למרות חששותי, מוריי נסבל לחלוטין. אולי זה בגלל שהסרט כולו, שכפי שאני חוויתי אותו מושפע מסרטיו של אקי קאוריסמקי, אינו מסתמך על משחק יותר מדי, לפחות לא בתפקידי הגברים. לא מוריי, לא ידידו המגולם על ידי ג'פרי רייט, ולא הבחור שכנראה אינו בנו אותו הוא פוגש בסוף הסרט, אינם משחקים ממש, אלא יותר מסמנים את תפקידם ומדקלמים את הטקסט. היחידים שאיכשהו מפגינים קצת חיות הם בעלה המעצבן של פראנסיס קונרוי (כריסטופר מקדונלד) ושני האופנוענים חמומי המוח שאחראים לפלסטר שנראה בתמונה.
בסרט מקבל מוריי מכתב מסתורי מאישה שטוענת כי יש לו בן. המכתב גורם לו לצאת למסע בעקבות בנות זוגו מן העבר על מנת לברר מי מהן היא אם בנו, ואם אכן יש לו בן. בניגוד לגברים כל הנשים אותן הוא פוגש בדרך משחקות מצוין ללא יוצאת מן הכלל, והמפגשים עמן הם הרגעים המעניינים ביותר בסרט. שרון סטון, ג'סיקה לאנג, טילדה סווינטון, קלואי סוויני ופרנסס קונרוי הן כולן שחקניות מרשימות ולכל אחת מהן ג'רמוש מצייר בהומור דמות אחרת, עם מוזרויות משלה ומערכת יחסים משלה עם מוריי. דרך המפגשים הללו לומד הצופה להכיר את הגיבור שלו הרבה יותר טוב מאשר דרך ההתנהגות של הגיבור עצמו, ובסופו של הסרט הצופה אוהב אותו בגלל מה שהוא יודע עליו, ולא בגלל הכריזמה של השחקן.
פסי הקול של ג'רמוש הם תמיד מעניינים ובמקרה הזה הוא השתמש בהרחבה בהקלטות של מוסיקאי הג'אז האתיופי המדהים מולאטו אסתטקה, שמוסיפות לאוירה אם כי אינם נראות קשורות כל כך לדמותו של ג'פרי רייט, האדם שנתן לגיבור את הדיסק של מולאטו אותו הוא שומע במערכת של המכונית במשך כל הדרך. יש בשילוב הזה של הפסקול בסרט משהו קצת מאולץ שגורם לי להאמין שג'רמוש נותן להערצה שלו למוסיקה לעוור אותו. זה נחמד לשלב מוסיקה שאוהבים בסרט אבל כשמדובר במוסיקה דיאגטית צריך לחשוב טוב איך משלבים אותה בצורה שלא תפריע וג'רמוש לא ממש עושה את זה. נחמד לראות לשם שינוי את ניו ג'רסי ואת ווסטצ'סטר במקום את קליפורניה או את דרום ארצות הברית. הרבה מהסרט נראה כמו קליפ הפתיחה של הסופרנוס.
סרט חדש של ג'רמוש, שגם בו מופיע מוריי אמור להגיע למסכים באוגוסט. זה הפוסטר.

ביל מוריי באמת צנון אבל בימאים טובים אוהבים לעבוד איתו. צופה יודע למה לצפות מסרט שמוריי מככב בו. גם הפוסטר הזה- ברור שכולם ילכו לראות במה מדובר...
השבמחקאני דווקא אהבתי את מוריי בסרטים המושמצים וגם את הסרטים עצמם ותמיד הייתי בעד חוסר ההבעv שלו. חבל שהוא מזדקן... אהיה חייבת לרואת את הסרט הזה עכשיו, יש לך במחשב?
השבמחקבתקווה שהסרט הבא יהיה דרמת גנגסטרים (כמו גוסט-דוג) ולא עוד דרמה על אבות, בנים ומה שבינהם...
השבמחק