שחקי אותה כמו בקהאם 2002 Bend it Like Beckham

תאריך הצפיה - 7.3.09
שעת הצפיה - 2345-0130

להשתמש בשחקנית כדורגל הודית כסמל למלחמה למען זכויות הנשים וזכויות ההודים בבריטניה במכה אחת זה רעיון קונסטרוקטיבי להפליא שלא מצליח להגיע לידי מיצוי בסרטה של גורינדר צ'אדה. קהל היעד של הסרט הגיב אמנם באהדה, ו "שחקי אותה כמו בקהאם" היה הסרט הבריטי הראשון שבויים על ידי במאי "זר" והאפיל לראש טבלת המכירות, אבל בסופו של דבר מדובר במוצר רדום למדי. אין בו את הלהט המהפכני והכעס שסרטי מחאה על רקע אתני אמורים לייצר מחד (ראה ערך ספייק לי המוקדם), ואין בו את הקצב והמתח של סרטי ספורט מאידך. ההגשמה העצמית של הגיבורה נראית מובנת מאליה והמשפחה ה "מדכאת" שלה לא מספיק מפחידה.
אולי זה בגלל צמד השחקניות בתפקידים הראשיים, שחוסר הכריזמה שלהן מונע מן הסרט להתרומם, אולי זו פשוט העובדה שהסרט ארוך מדי ואיטי מדי, ואולי זה השימוש המאולץ במוסיקה, מעין ניסיון כושל לייצר תחושה וידאו קליפית. למרות שכל המרכיבים שם, ואפילו התסריט לא גרוע במיוחד, ההפקה חסרת ברק, הבדיחות לא מצחיקות, דמויות המשנה חיוורות, וקטעי הספורט לא מושקעים.

מגנוליות מפלדה 1989 Steel Magnolias

סרטו של הרברט רוס נחשב לסרט הנשים האולטימטיבי וכיכב בכמה גגים מוצלחים במיוחד בנשואים פלוס. סאלי פילד, דולי פארטון, ג'וליה רוברטס, דאריל האנה, שירלי מקליין ואולימפיה דוקקיס משחקות חבורת נשים דרומיות בגילאים שונים שנפגשות במספרה השכונתית ברגעי מפתח בחייה של הגיבורה הצעירה שלבי (רוברטס) ומקבלות מנה של Female Bonding. כולן משחקות טוב אם כי דמותה של דוקקיס מחווירה לעומת הדמויות האחרות. בולטות במיוחד רוברטס, פארטון ומקליין שמענגות בכל רגע בו הן נמצאות על המסך. דאריל האנה, שקיבלה את התפקיד לאחר שהופיעה מול הבמאי כשהיא לבושה ומתנהגת כמו הדמות אותה היא היתה אמורה לשחק על מנת לשכנע אותו שלמרות שהיא דוגמנית בעברה היא מסוגלת לעשות תפקיד של אישה מוזרה ולא אטרקטיבית, קצת מוגזמת ומסוגננת מידי.
לולא היה הסרט מתרכז במחלת הסכרת החמורה של הגיבורה היה קל יותר להנות ממנו הנאה שלמה, אבל כמות שהוא הוא לוקה בסחטנות רגשית ובמניפולטיביות. גם ברגעים שמחממים את הלב קשה להבין אם מדובר ברחמים או בהזדהות אמיתית עם הדמויות. הכוח של הסרט הוא בדינמיקה בין הנשים, בעיצוב המוקפד של המקום, התלבושות והמבטאים, ובהומור, בעיקר של שירלי מקליין הבלתי נשכחת.
העובדה שמדובר במחזה מצולם ששומר על אחדות המקום והעלילה משחקת לטובת הסרט, שכמו המחזה ממצה את הסיטואציות עד תום בסצנות ארוכות ומפורטות שנותנות לשחקניות את האפשרות לפעול. בין הסצנות עוברים פרקי זמן ארוכים והסרט, שמתאר תקופה של כמה שנים, מקבל תחושה של אפוס קטן.


רוברט הרלינג, המחזאי, מתאר ב "מגנוליות מפלדה" את האירועים שהובילו למותה של אחותו מסכרת. לפני מותה, כך הוא סיפר, הוא תאר בפניה את הקשיים אתם הוא מתמודד ככותב מתחיל. האחות אמרה לו כי היא היתה שמחה לעזור לו אבל אינה יודעת כיצד. לאחר מותה הוא כתב עליה את המחזה שהפך אותו לכותב מוכר.

2008 Pineapple Express

הכריזמה הכובשת של סת' רוגן הופכת את שיתוף הפעולה הקרב שלו עם אדם סנדלר להגיוני ביותר. גם בקומדיית סטלנים במשקל נוצה כמו זו הוא מצליח לחמם את הלב באנושיות הלא מתפשרת שלו, בלוזריות הנצחית ובקול הבאס הגרוני. חבל שלקראת סופו גולש הסרט למחוזות של קומדיית פעולה והופך משעמם למדי. בתחילתו הוא מספק כמה רגעים מזהירים והדינאמיקה בין רוגן לג'יימס פרנקו עובדת באופן יוצא מן הכלל.
מפיק הסרט ג'אד אפאטו טוען כי את ההשראה לתסריט הוא קיבל מדמותו של בראד פיט בסרט "רומן על אמת". לדבריו הוא חשב שזה יהיה מצחיק אם הדמות הזו תצא מהדירה ותתחיל להילחם ב Bad Guys.

גומורה (2008) Gomorrah

הסופר רוברטו סביאנו, שכתב את הספר עליו מבוסס הסרט "גומורה" והיה שותף לעיבודו לתסריט, קצת גנב את ההצגה לבמאי הסרט מתאו גארון. בעוד סביאנו, עליו הכריזה המאפיה הנפוליטנית מלחמה, חי את חייו מאז פרסום הספר במחתרת בסגנון סלמאן רושדי ונהנה ממעמד הקדוש המעונה המתלווה לאי הנוחות המובנת מאליה של מצבו, את שמו של גארון, שאחראי לא פחות ממנו אם לא יותר לתוצאה הסופית, איש אינו מזכיר. אבל למרות ההמולה התקשורתית סביב סביאנו, תסריט הסרט, שתי וערב של סיפורים שהמשותף להם הוא העיסוק בזרועו הארוכה של ארגון הפשע "הקאמורה", סובל מחוסר מיקוד ומקושי ניכר בתפירת הקצוות של העלילות השונות, והבימוי הנטורליסטי הוא זה שהופך את הסרט לחוויה יוצאת דופן ואותנטית ומצליח לספק הצצה אל החיים בתחתית הסולם החברתי בנאפולי.
הסרט מסתמך יותר מידי על ידע מוקדם של הצופה לגבי הדרך בה עובד עולם הפשע וכתוצאה מכך משאיר שאלות רבות לא פתורות. קשה להבין מי נגד מי ועל איזה רקע נוצרות מלחמות בין כנופיות שונות. לא ברור הקשר בין הקודקודים של מערכת הפשע לבין החיילים בשטח. התחושה היא של רצף תמונות אוירה שנועדו לתאר את רוח החיים במערכת הדיור האימתנית והקלאוסטרופובית בה מתרחש הסרט, ולא לתאר סיפור או אפילו ליידע לגבי הדינמיקה האופיינית למערכת הפשע הספציפית אותה הוא מתאר.
אבל החיסרון של הסרט הופך ליתרון בידיו האמונות של גארון, שנעזר בשחקנים לא מקצועיים ובלוקיישנים האותנטיים בהם התרחשו האירועים המתוארים על מנת ליצר תחושת מציאות חזקה. הדמויות הראשיות מלוהקות בצורה יוצאת מן הכלל וקשה להסיר את העיניים מהפרצופים יוצאי הדופן. גם סצנות האלימות והפעולה בסרט עובדות יפה ועשויות בצורה מאופקת ומרשימה. החיסרון היחיד הוא בסיפורים עצמם, ובתחושת האכזבה שהצופה חש לקראת סוף הסרט. בסופו של כל אחד מקווי העלילה שואל את עצמו הצופה האם זה הכל? התחושה היא לא תחושת ההחמצה שהחיים חסרי התקווה של הדמויות בסרט יוצרים. זו תחושת ההחמצה של סיפור שלא כתוב עד הסוף.

מלחמה בע"מ (2008) War inc

ג'ון קיוזק חושף צד חתרני יותר באישיותו כשותף בהפקה ובכתיבת התסריט של סטירת המד"ב המפתיעה "מלחמה בע"ם", בה הוא מככב לצד אחותו ג'ואן, הילארי דאף, מאריסה טומיי, דן אקרוייד ובן קינגסלי. קיוזק הצהיר כי הוא מתייחס לסרט כמעין המשכון ל "מפגש בגרוס פוינט", סרט נוסף בו הוא משחק רוצח שכיר.
הסרט מתאר מעורבות אמריקאית עתידנית במדינה מזרח תיכונית פיקטיבית בה מבקר ברנד האוזר (ג'ון קיוזק), רוצח שכיר במסווה של מפיק אירועים. בעוד האוזר עסוק בהפקת תערוכת ענק שבמרכזה הופעה של כוכבת פופ מקומית סקסית (דאף) הוא מתקשה להוציא לפועל את הרצח אותו הוא נשכר לבצע.
הכריזמה של קיוזק אחראית לחלק גדול מהאפקטיביות של הסרט. אף אחד לא סובל בצורה מעוררת הזדהות כמוהו, והבעת הבחילה והעייפות הכרונית לא משה מפניו לרגע. התסריט מקורי למדי אם כי הוא מאבד כיוון לקראת הסוף, ורוב הבדיחות עובדות. התחושה בסרט היא של הפקה שלא לוקחת את עצמה יותר מדי ברצינות, וחוסר היומרה מגביר את ההנאה. קל יותר ליהנות מהדברים שעובדים ולסלוח על אלו שלא.
הרגעים החזקים בסרט הם סדרה של בדיחות על חשבון אמריקה, שמציגים אותה ככוח ציני ותאב בצע. כיף לראות שחקנים מהשורה הראשונה משתתפים בהפקה חתרנית כל כך. למרות התחושה הלא מהוקצעת והמיושנת של הסטים צילומי החוץ שצולמו בבולגריה מייצרים תחושת מציאות חזקה.
שווה לראות את הסרט הזה ולו רק בזכות העובדה שהוא כל כך משונה ולא צפוי. הסרטים היחידים שמזכירים אותו הם סרטי המד"ב של טרי גיליאם ("ברזיל", "12 קופים"), שגם בהם ניתן לזהות תחושה מהורהרת ואישית בתוך מסגרת קפקאית צינית. מלחמה בע"ם פחות ממוקד ומרשים מהסרטים של גיליאם, אבל נראה שלשם הוא חותר והוא לא נכשל בשאיפה שלו לחלוטין.

מאמה מיה (2008) Mamma Mia

נראה שמריל סטריפ, שמככבת במחרוזת שירי "אבבא" המוסרטת "מאמא מיה", סוף סוף מצאה משהו שהיא לא יודעת לעשות. למרות שהקול שלה נשמע בסדר גמור והיא לא מזייפת, הדרך בה היא זזה ומתנועעת במהלך הגשת השירים במחזמר נראית מאולצת ומוגזמת. סטריפ מגייסת לטובת קטעי השירה את כל האנרגיה בה היא משתמשת כשהיא משחקת ומנסה לגרום לצופה להאמין ברגשות אותם היא מרגישה ואותם היא כביכול מביעה דרך השיר. אבל שיר הוא צורת ביטוי הרבה יותר ממוקדת ומסוגננת ממשחק, ולמרות שללא ספק יש חפיפה גדולה בין שני המדיומים יש ביניהם גם הבדל לא קטן. סטריפ מתעוותת, מתפתלת, נאנחת ומשתוללת כשכל מה שהיא צריכה לעשות זה לשיר.
האדפטציה של פיליידה לויד למחזמר אותו היא כבר ביימה על במות הווסט אנד הפכה די מהר להיות הסרט המצליח ביותר שאי פעם הוקרן בבריטניה. מפתיע בהתחשב בעובדה שהצפיה בו היא חוויה דלוחה למדי שהופכת נסבלת רק בזכות הלוקיישן, אי יווני מדהים ביופיו, ובזכות, כמובן, השירים המופלאים של הרכב הדיסקו המיתולוגי "אבבא" המשולבים בה. פלויד ללא ספק סובלת מתופעות לוואי של המעבר מהתיאטרון לקולנוע, והנסיון לגרום לכוכבת קולנוע ותיקה כמו סטריפ לשחק בתפקיד שלא מתאים לה, הוא רק אחד מהסימפטומים. הבריטים מוכיחים שוב, כמו שעשו גם ב "ספק", עוד אדפטציה בינונית למחזה מהזמן האחרון (שגם בה מככבת מריל סטריפ), שהם לא ממש מבינים את ההבדל המהותי בין הבמה למסך, ושלא כל במאי תיאטרון יכול להשתלט על הפקות מורכבות בקולנוע.
העלילה, שנתפרה סביב מחרוזת השירים המהווים את ליבה של היצירה ואת הסיבה לקיומה, מתארת את יום חתונתה של סופי שרידן היפה (אמנדה סיפרייד), בתה של דונה שרידן (סטריפ), היפית לשעבר, אתה היא גרה באי יווני קטן ומבודד. לכבוד המאורע המשמח מחליטה הכלה להזמין שלושה מאהבים לשעבר של אמה (פירס ברוסנן, קולין פירת' וסטלן סקארסגארד), שכל אחד מהם, לפי האינפורמציה אותה היא השיגה על ידי קריאה ביומן ישן של האם, הוא אביה בפוטנציה. האם מצידה מזמינה שתי חברות ותיקות ורווקות (ג'ולי וולטרס וכריסטין ברנסקי) שעוזרות לה להתמודד עם מתקפת האקסים הקטלנית.
שלישיית הגברים אמנם חיננית למדי, ולמרות הזכייה של פירס ברוסנון בפרס ה "ראזי" על תפקידו בסרט לדעתי הוא דווקא נקודת אור, אבל הנשים המבוגרות משעממות וחסרות ברק, ולמרות הניסיון להסוות את העובדה בקאמפיות הקטעים בהם הן מופיעות בלתי נסבלים. התחושה השלטת במהלך רוב הסרט היא של מבוכה קלה, וזילות של פס הקול המצוין. קצת עצוב לחשוב שצעירי העתיד יתוודעו לשירים הללו דרך הסרט הזה ודרך ההמשכון שכבר נמצא בתכנון.

הונאה 2008 Deception

במאי: מרסל לנגנגר
תסריטאי: מארק בומבק
(בתמונה: מישל וויליאמס ויואן מקגרגור)
ניסיון לא מוצלח לייצר פילם נואר פרנואידי.
יואן מקגרגור משחק את ג'ונתן מקקארי, רואה חשבון שנודד בין משרדים וגורדי שחקים, עובר על המסמכים של חברות שונות על מנת להמציא את הדיווח אותו הוא נשכר לספק, וממשיך הלאה. הבדידות והתסכול שהוא חש מעבודתו, שאופייה לא מאפשר גם את הנחמה הפעוטה של חברות עם קולגות, הופכת אותו לטרף קל עבור נוכל ערמומי בשם ווייט בוס המגולם על ידי יו ג'קמן. בוס מנצל את הצמא של מקקארי למגע אנושי ומתחבר עמו. כשזוג החברים החדשים מחליפים טלפונים "בטעות", מקקארי, שעונה לטלפונים של בוס, נגרר לסדרת פגישות עם יפיפיות בחדרי מלון שונים, ומבין שבוס חבר במועדון הנועד לספק מגע מיני אנונימי לחברי העשירון העליון. אבל החגיגה נגמרת כשמקקארי מתאהב בבלונדינית מסתורית (מישל וויליאמס) הנעלמת במפתיע, ומבין שעל מנת למצוא אותה הוא צריך לבצע הונאה בהיקף נרחב עבור חברו החדש.
השחקנים הכריזמטיים והעיצוב ההייטקי המנוכר מצליחים להפוך את חלקו הראשון של הסרט לנסבל למדי, אבל בחלקו השני הוא מתפרק ומאבד כיוון. מכיוון שמדובר בז'אנר בעל חוקים מאוד ברורים, והמוסיקה החלומית, הלוקיישנים המינימליסטיים והבגדים המחויטים יושבים במקום, הצופה נכנס למעין מוות מוחי קטן ונסחף אחר המניירות העלילתיות. אבל לקראת סופו של הסרט, כשפעולותיהן של הדמויות מתחילות להתבסס על רגש ועל אופי, בניגוד לפרטי עלילת הפשע שהכתיבו אותן עד אותו רגע, מסתבר שהתסריט חלול לחלוטין.
בחציו הראשון של הסרט הצופה מופתע לגלות ביחד עם מקקארי את העולם הדקדנטי והמסקרן אליו המפגש עם בוס הוביל אותו, והופעת האורח של שרלוט ראמפלינג מוסיפה בהחלט קלאסה. אבל הסרט זונח את הרעיון המוצלח של מועדון המין כשמקקארי מתאהב במישל וויליאמס, ומרגע זה והלאה, כשהדאגה לוויליאמס מתחילה להנחות את פעולותיו של מקקארי, ופרצופו האמיתי של בוס מתגלה, הסרט הופך להיות מייגע.
(ספוילרים בדרך)
לקראת סופו של הסרט מתבקש הצופה להאמין כי הקיום של מקקארי בסרט היה תחבולה עלילתית הנועדה להסיח את דעתו של הצופה מהסיפור האמיתי, שהוא, מערכת יחסים משונה בין בוס לבין וויליאמס. כשמקקארי קם לתחייה באופן צפוי הצופה מותש כל כך מהמאמץ המנטלי שהוא נדרש להפעיל על מנת להזדהות עם תפניות העלילה המופרכות, עד כי הוא פשוט מפסיק לעשות זאת, וכל מה שנותר לו זה להמשיך לסבול את הזמן הנותר עד סוף הסרט ללא קמצוץ עניין להיאחז בו.

כנופיית באדר מיינהוף (2008) Der Baader Meinhof Komplex

סרטו של יולי אדל ("אני כריסטיאנה אף"), שהיה מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר, מתיימר לתאר בצורה אובייקטיבית את ההיסטוריה העקובה מדם של אחד מארגוני הטרור המרתקים בהיסטוריה, "סיעת הצבא האדום", הידוע גם כ "קבוצת באדר מיינהוף", על שם מנהיגיו, וכושל. הסרט הקצבי מצליח אמנם לא לשעמם, ואדם נטול כל ידע קודם לגבי פעילות הארגון יכול אולי להיות מופתע ולהתרשם מהעובדה שארגון כזה אכן התקיים, אבל קשה להתעלם מהשטחיות של הטיפול בנושא הנפיץ והמעניין, והתחושה היא של ניסיון המחשה מוחמץ של אירועים היסטוריים מסקרנים.
במידה רבה הייתי שמח לראות סרט תעודה שהיו מרכיבים אדל ושותפו המפיק והתסריטאי ברד אייכינגר מהתחקיר המעמיק שהם בבירור ביצעו. אולי אז הם היו נמנעים מהוידאו קליפיות המעיקה של העריכה, מעיצוב הדמויות כסוג של סטריאוטיפים נוטפי סקס אפיל ומהתחושה כי הם מנסים להספיק לדחוס לתוך שעתיים וחצי סרט של שש שעות לפחות. התרכזות בפעולות של הדמויות ובסגנון החיים של טרוריסטים במחתרת, תיאורים יותר מפורטים של פעולות הקבוצה וניסיון מעמיק להסביר את האג'נדה השמאלנית המיליטנטית שלה, היו הופכים את הסרט לחוויה מרתקת ומעשירה במקום התרגיל המשמים בנוסטלגיה צעקנית אותו הוא מספק בסופו של דבר.
כשהסרט מתחיל אנדריאס באדר כבר עסוק בבניית פצצה כך שאין שלב מקדים המסביר כיצד הוא בחר במשלח היד המפוקפק. מוריס בלייבטראו כבר הוכיח שהוא מסוגל להיות כריזמטי ושובה לב ב "Run Lola Run" אבל בסרט זה הוא צועק כמו שחקן ישראלי ומלבד התקפי זעם פה ושם הוא חסר אופי לחלוטין. במקום הסבר מניח את הדעת לפעולות הגיבורים הסרט רצוף בפרטים היסטוריים ובאירועים מן התקופה המועברים דרך מונטאז'ים של מהדורות חדשות וקטעי עיתונים, שאמורים לשים את הפעולות בקונטקסט הפוליטי אבל אינם טוענים את ההתרחשויות במתח הנדרש ומותירים את העבודה לשחקנים, שכורעים תחת הנטל ונותרים שטוחים לחלוטין, אם כי די חתיכים. התיאור של פעולות הטרור אמנם ריאליסטי ולרגעים אפקטיבי אבל כחלק מהמכלול הוא לא מצליח לזעזע או להרשים.
אין שום סיבה שסרט המתאר קבוצה של צעירים אידיאליסטים שלוקחים את הרעיונות הרדיקליים שלהם צעד אחד רחוק מדי לא יהפוך לסרט מרגש ומעניין אבל הסרט נמנע מלייצר אמפטיה עם הגיבורים ומחמיץ את הדרמה המובנית בסיפור. התקשורת הגרמנית האשימה את הסרט בייצוג אוהד מדי של טרוריסטים רצחניים אבל לדעתי הסרט היה מרוויח מייצוג אוהד יותר שהיה יוצר דיון אמיתי בסיטואציה המייצרת מקרים דומים, ובפסיכולוגיה של המחאה האלימה. במקום זה מקבל הצופה חבורה דלוחה של צעירים צעקניים וטרחניים, המתרוצצים בסרט ומפוצצים דברים ללא סיבה נראית לעין, ומתעצבנים כשהמדינה זורקת אותם לכלא. הערך בוויקיפדיה על הבאדר מיינהוף מצליח לרגש יותר מסרטם של אדל ואייכינגר.
הבאדר מיינהוף היו הצד האפל של התנועה ההיפית, בו אף אחד לא אוהב להיזכר. דווקא בימים אלו חשוב יותר מתמיד להיזכר כי הפנאטיות יכולה לעבוד לשני הכיוונים והעובדה שהטרוריסטים נראים ומתנהגים כמו היפים לכל דבר, ומעוררים את ההזדהות ששמורה בליבנו בדרך כלל לגיבורים של סרטים כמו "שיער" או "אדם בעקבות גורלו", לא אומרת שהם פחות מסוכנים או רצחניים.

"שיר אשיר בגשם" (1952) "Singing In The Rain"

גרסת הדי וי די המצוינת שנחתה לידי ליצירת המופת של ג'ין קלי וסטנלי דונן כללה גם את סרט התעודה "Musicals, Great Musicals" המתאר את פועלו של המפיק והפזמונאי רוברט פריד, ש "שיר אשיר בגשם" הוא גרסה מוסרטת של מיטב להיטיו. פריד, האחראי הבלעדי ליבואם של כישרונות כמו דונן או וינסנט מינלי לאם.ג'י.אם, שהפיק במהלך הקריירה שלו בסביבות ארבעים סרטים, ביניהם יצירות מופת כמו "הקוסם מארץ עוץ", "פגוש אותי בסיינט לואיס" ו "אמריקאי בפריז", הטיל ב 1951 על צמד התסריטאים המוכשרים אדולף גרין ובטי קאמדן לתפור סיפור שיאגד לתוכו את כל השירים הישנים שלו, שהופיעו ברובם במחזות הזמר הראשונים של אם, ג'י.אם, וגילה שהוא עשה את אחת ההחלטות המוצלחות בקריירה שלו. קאמדן וגרין, שאחד התענוגות הגדולים של סרט התעודה המרתק הוא לראות אותם מדברים, החליטו שהרקע המתאים ביותר לשירים הישנים הוא תקופת המעבר של הקולנוע לסרטים מדברים, וכתבו עלילה שמשתמשת במשבר שעבר על התעשייה באותן שנים כקרש קפיצה רעיוני לקומדיה מוזיקלית משעשעת.

דון לוקווד (ג'ין קלי) ולינה למונט (ג'ין הייגן), צמד כוכבי על בתקופת הקולנוע האילם, נאלצים באופן מפתיע להפוך את הסרט אותו הם מצלמים לסרט מדבר בעקבות הצלחתו של "זמר הג'אז". הבעיה היחידה היא שלמונט ניחנה בקול צווחני וחסרה כל יכולת שירה. על מנת לחפות על המגבלה מגייס לוקווד את חברתו קאתי סלדן ערבת הטון, כוכבת צעירה בעצמה, על מנת לדובב את למונט. אבל למונט, שמקנאת בסלדן, מנסה לטרפד את התוכנית.

קשה לתפוס עד כמה כוכבים היו צריכים להיות כישרוניים בימים ההם. רמת הריקודים, השירים, המשחק והאקרובטיקה בסרט פשוט עוצרת נשימה. ג'ין קלי ודבי ריינולדס בת ה 18 זוהרים בתפקידים הראשיים, וממלאים את החיוכים והשירים שלהם בסנטימנטליות ובשמחת חיים. ריינולדס, שהספיקה להתאמן רק שלושה חודשים לקראת סצנת הריקוד שלה בשיר "Good Morning" לצידם של קלי ודונאלד או'קונור, שני אשפי סטפס, נראית קלילה באופן מרשים, וקלי פשוט מרחף. דונלד אוקונור מצוין כחברו הטוב של לוקווד קוסמו בראון, ומרשים במיוחד בשיר ההלל לסלאפסטיק "Make Them Lough".

ג'ין הייגן גונבת את ההצגה בתפקיד לינה למונט היהירה, האגואיסטית והשאפתנית. בעוד קטעי הריקודים והשירים הם חלון ראווה ליכולות של שלישיית הכוכבים, הייגן במיטבה כשהיא מקשקשת בקולה המעצבן בסצנות הקומיות. אין אף אחד על המסך כשהיא שם, השילוב בין יופייה של הייגן לבין האופי הזדוני ורמת האינטליגנציה המזערית של לינה למונט גורם לדמות להיות מהפנטת. אי אפשר להוריד ממנה את העיניים למרות שהמבטא המזעזע שלה בהחלט עושה חשק לכסות את האוזניים.

קשה לצאת מהסרט הזה בהרגשה לא טובה, הוא מרומם באופן אוטומטי. הסצנה בה קלי מטייל להנאתו בגשם השוטף לא נשחקת גם בפעם העשרים בה רואים אותה, וממשיכה להיות אחד הרגעים המקסימים של הקולנוע. המבקר דני פרי שואל בספרו "מי מאיתנו לא חיקה את קלי בלילה גשום כלשהו? ". התשובה היא - אף אחד.

(1943) "Air Force"

תאריך הצפיה בשעה הראשונה: 22.02.09
שעת הצפיה בשעה הראשונה: 0030-0130
תאריך הצפיה בשעה השניה: 23.02.09
שעת הצפיה בשעה השניה: 0000-0100
(בתמונה: ג'ון גארפילד משמאל וג'ון רידג'לי)

האחרון מבין סרטי הטייסים של הווארד הוקס, טייס בעצמו. הסרט, שצולם בזמן המלחמה, מתאר את קורות ה "מארי-אן", מטוס קרב מסוג B-17, ושל אנשי הצוות המפעילים אותו. לאחר שמטוס הקרב ממריא מסאן פרנסיסקו שומעים הטייסים, בקטע המבוסס באופן רופף על עובדות היסטוריות, מישהו מדבר יפנית במכשיר הקשר של המטוס, ומבינים מאוחר יותר כשהם עוברים מעל נמל פרל הארבור המופגז מי זה היה. בהמשך ממשיכה הקבוצה להתקדם עמוק יותר ויותר לתוך האוקיינוס השקט ולתוך איזור הלחימה.
כמו תמיד אצל הוקס מדובר בקבוצה של אנשי מקצוע שעובדים ביחד לקראת מטרה משותפת, במקרה הזה, להפגיז את היפנים. קטעי קרבות האוויר משלבים צילומים אמיתיים והם באמת מרשימים ביותר (ובאמת מזכירים לרגעים את הקרבות האוויריים ב "מלחמת הכוכבים" כפי ששם לב המבקר הזה), אבל מעטים הרגעים בסרט מלבדם שמצליחים לייצר עניין. הדינמיקה בין חברי צוות המטוס משדרת בעיקר מורעלות קרב משועשעת וקצת מגוכחת, נסלחת בהתחשב בעובדה שהסרט נעשה בזמן המלחמה ומתפקד במודע כסרט פרופגנדה, אבל לא מבדרת או מעוררת במיוחד. הסרט קצת התיישן ולרגעים הוא מביך ("Fried Jap Coming Down" צווח חבר בצוות המטוס לאחר שוט בו נראה טייס יפני עולה בלהבות).

ג'ון גארפילד מרשים כווינוקי (טרנטינו הלאים את השם לטובת דמות אחרת שהשתתפה במלחמת העולם השניה והופיעה במונולוג שעון הזהב של כריסטופר ווקן ב "ספרות זולה"), הדמות היחידה בסרט שההתפתחות שהיא עוברת חורגת מהמסלול אותו עוברות שאר הדמויות. כשווינוקי מצוות למטוס הוא מגלה כי מפקדו החדש הוא מורה שהמליץ בעבר לסלקו מבית הספר לטייס בעקבות תאונה, וגרם לו למרירות בעקבותיה הוא שואף לעזוב את השירות. במהלך הסרט ווינוקי משנה את דעתו, משלים עם תפקידו החדש במטוס, ומקבל הזדמנות להוכיח את עצמו גם כטייס בניסיון להציל את חייו של המפקד בנחיתת אונס מרשימה ,אולי הסצנה היפה בסרט.
עוד רגע שמתבלט הוא מות טייס המטוס במהלכו הוא משחזר מתוך הזיה את חוויית הטיסה כשאנשי הצוות עומדים סביבו ועונים על הפקודות אותן הוא ממלמל בזמן שהוא טס בעיני רוחו לכיוון השמש. רגע שמאלצי אמנם, אבל הנגיעה המיסטית קנתה אותי. וויליאם פולקנר, חברו של הוקס, תרם את הסצנה הזו לתסריט.
.